מאמרי הפרשה פרשת וארא

"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (ו, ב)

כשבאות צרות הרי זה סימן שהגאולה קרובה

"וידבר אלהים אל משה", "אלהים" הוא שם של מידת הדין, וכיון שעתה אומר ה' שהוא שמע לנאקת בני ישראל, ומבטיח להצילם מיד מצרים, אם כן הזכרת מדת הדין כאן צריכה ביאור, ולכאורה מן הנכון היה להשתמש בשם הויה, שהוא שם של מדת הרחמים?

והענין הוא, היות וקודם לכן משה התרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא ואמר (שמות ה, כב) למה הרעות לעם הזה? לכן השיב לו הקדוש ברוך הוא אדרבה, כשבאות צרות, הרי זה סימן שהגאולה מתקרבת, כמו אשה שככל שהיא קרובה יותר לעת הלידה, הצירים מתגברים ביותר ולכן דיבר איתו ה' במידת הדין לרמוז על הצרות שיתגברו ובזה תבוא הגאולה.

ועוד רמז לו, שבגלל דיבורו הקשה של משה "למה הרעת", לא יכנס לארץ ישראל, וכמו שפירש רש"י (שמות כב, ה, ומקורו מסנהדרין קיא.) בביאור תשובת ה' למשה, "עתה תראה", שכתב, העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי ז' אומות העולם כשאביאם לארץ ישראל.

והרב החיד"א בנחל קדומים (וארא אות א') בשם ליקוטים בספר רבנו אפרים, רמז זאת במילת אלהי"ם, שהיא ראשי תיבות, אמרת למה הרעות יהושע מכניס.

ובדרך זו נלמד מפרשיות אלו, גם על זמננו אנו, שהוא זמן הגאולה, שלא לחינם יש לעם ישראל הרבה צרות מחלות תאונות ב"מ ואויבינו קמים עלינו מכל הצדדים, זאת מפני שאלו הם הצירים שלפני לידת הגאולה, לפני ביאת המשיח. ולכן אדרבה צריך להתחזק בתורה וביראת שמים ובקדושה, ולא להתייאש ח"ו.

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב" (ו, ג)

"וארא" רמז למנין שנות גאולת מצרים

כידוע עם ישראל שהה במצרים במשך מאתים ועשר שנים, כמנין "רדו". ובשנת מאתים ותשע לירידתם למצרים, נשלח משה להוציא את בני ישראל ממצרים. ודבר זה מרומז בפרשתנו במילת "וארא", שנאמרה בעת שמבטיח ה' להוציא את בני ישראל ממצרים, שהמילה "וארא", עם הכולל עולה בגימטריא 209, והמכות נמשכו שנה תמימה, ובשנת "רדו" יצאו עם ישראל מארץ מצרים.

גאולת מצרים בזכות יצחק אבינו

עוד יש לומר דהנה ידוע כי חשבון הארבע מאות שנה שבני ישראל ישבו במצרים, היה משנולד יצחק, וכדפירש רש"י על התורה (בראשית טו, יג). ודבר זה רמוז במילה "וארא", שהיא עולה בגימטריא "יצחק", שהוא גרם שיצאו בני ישראל ממצרים קודם זמנם, כיון שמנין ארבע מאות שנה נחשב משעה שנולד יצחק, ואלולי יצחק, היו צריכים לישב ארבע מאות שנה תמימים במצרים.

עוד כתבו המפרשים (הרב חיד"א בס' לחם מן השמים פרשת לך לך אות מ"ג) בשם המדרש, שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, תן אות משמך וכנגדו ישבו במצרים ולא יכל, וכן יעקב אבינו, אבל יצחק נתן את האות ש', ששמו היה צריך להקרא ישחק, כמו שנאמר (תהילים קה, ט) "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק", ובמקום זאת נתן לו הקדוש ברוך הוא בשמו את האות צ', ונקרא יצחק.

אלא שההפרש שבין האות ש' לאות צ' הוא רד"ו, הם רד"ו שנה של השיעבוד שכנגדם השתעבדו והחסיר ה' מזמן השיעבוד. וזה מה שכתוב (שמות ו, ו) והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, "סבלת" כתוב חסר ו', והוא אותיות "סֶבֵל ת", אמר ה', אני אוציא אתכם מל"סבול ת'" שנה, ותשבו שם פחות, וכפי שלבסוף ישבו שם רק רד"ו שנה. ולכן המשך הפסוק "בזרוע נטויה" עולה בגימטריא שס"ה, לפי שעשרת המכות היו במצרים שס"ה ימים, שהם שנה, כי משפט הרשעים בגיהנם י"ב חודש, וכדי שיושלמו רד"ו שנים של גלות מצרים.

והנה על יצחק אבינו נאמר הפסוק (תהלים קכו, ו) בא יבא ברינה נשא אלומותיו, וביאור הפסוק הוא ש"יבא" ראשי תיבות יצחק בן אברהם, שבזכותו "נשא אלומותיו", אלו ישראל שהם כמו אלומות לאחר הזריעה. ובזה יובן גם מה שנאמר (ישעיה מ, א) נחמו נחמו עמי, "נחמו נחמו" בגימטריא עולה "יצחק", שעל ידו היתה הנחמה והגאולה במצרים, ועל ידו תהיה הגאולה לעתיד לבוא כמאמרם בגמ' שבת (פט:) ע"ש.

הקדוש ברוך הוא הקים את ג' האבות שיתפללו יחד

מפרש רש"י "וארא", אל האבות. עד כאן. ולכאורה מה חידש רש"י בזה, הרי כתוב כן בפירוש בפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", וכי אנחנו לא יודעים שהם האבות, ומה התכוון להוסיף רש"י בזה?

הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל (בהספדו על הגאון המקובל רבי שמואל דרזי נדפס בספר עבודת שמואל עמ' ר"ה) יישב זאת על פי דברי הגמרא (בבא מציעא פה:), שאליהו הנביא היה בא תמיד אצל רבי, ובראש חודש איחר. שאל אותו, למה איחרת היום? אמר לו, כיון שיש לי תפקיד בכל יום להקים את אברהם לבד להתפלל ולהשכיב אותו, ואחר כך להקים את יצחק ואחריו את יעקב. ובראש חודש התפילה יותר ארוכה, לכן התאחרתי. אמר לו, למה לא תקיץ אותם להתפלל ביחד, ותהיה לך פחות טרחה? אמר לו, כי אם הם יתפללו ביחד, תבוא הגאולה, ועדיין לא הגיע הזמן.

והנה כאן שהגיע זמן הגאולה במצרים, נאמר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", הנה ששמו של כל אחד מהם נכתב לבדו, ואם כן כיצד תבוא הגאולה? לכן מבאר רש"י "וארא", אל האבות. היינו שה' התגלה אליהם והקיצם יחד, כדי שיתפללו ויעוררו על הגאולה.

האבות עשו עצמם כאילמים ולא הרהרו אחרי מדותיו

חז"ל (סנהדרין קיא. שמות רבה פרשה ו' סי' ג') מבארים את הקשר בין הפסוקים, שעל טענת משה לעיל (ה, כב) למה הרעות לעם הזה, משיבו ה' יש לי להתאונן על מיתת האבות, שלא הרהרו אחר מדותי, ואילו אתה אמרת למה הרעותה.

והנה ו' פעמים נאמר "וארא" בתורה, ג' פעמים באברהם, ב' פעמים ביצחק, ופעם אחת ביעקב. "וארא אל אברהם" סופי תיבות אל"ם, שעשו עצמם אילמים ולא הרהרו אחר מדותי, וכפי שראינו שנהג אברהם בעשרה נסיונות שנתנסה. (ליקוטים מפרדס, שרים, ח"ב וארא עמ' ל"ז).

"בְּאֵל שַׁדָּי" (ו, ג)

חביבות האבות

סופי תיבות של שמות האבות, אברהם יצחק יעקב הוא "מקב", ובחילוף אותיות א"ת ב"ש, הוא שד"י, כי בשביל האבות, די לו בעולמו. גם ראשי תיבות שמות האבות עולה בגימטריא שם אהי"ה.

"וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ו, ג)

צריך ללמוד בספריהם וממעשיהם של הצדיקים

רש''י בסמוך (פסוק ט) מביא דברי הגמ' (בסנהדרין קיא.) שאמר הקב"ה למשה, "חבל על דאבדין ולא משתכחין", יש לי להתאונן על מיתת האבות וכו'.

בענין זה יש להביא מעשה שהיה בעיר אחת, שאף אחד לא רצה לשמש שם במשרת רב העיר, מפני מעשיהם הרעים של בני העיר וריחוקם מהתורה. הגבאים באו בייאוש אל רב אחד שלא הכיר את העיר, כדי לשכנעו לשמש בעיר, אמרו לו, כדאי לרב להיות רב בעיר זו, שהיא עיר גדולה וקבורים שם הט"ז המג"א והרע"א. הרב כששמע את שמות הרבנים הגדולים הקבורים בה, סבר שהם שימשו בה כרבנים, ולכך הסכים ליטול עליו את המשרה. והנה בבואו לעיר, ראה שלא שם קבורים אלו גדולי העולם, אלא כל אחד קבור במקומו בשערו ובעירו, ועל כן שאל את הגבאים למה רמיתוני?! והם ענוהו, כל עיר שלומדת את הספר של הרב, אותו הרב נקרא שם חי, כי כשלומדים את ספריו תורתו חיה, וכן כשלומדים מדרכיו, כביכול שהוא חי כאן ומדריך. אולם בעיירה זו, שתושביה כל כך רחוקים ואינם לומדים את ספריהם של הרבנים, הרי שכאן קבורים הט''ז המג''א והרע"א, כי לא לומדים את ספריהם ולא ממעשיהם.

בדרך זו אומר רש"י, חבל על דאבדין ולא משתכחין, חבל על הצדיקים שנפטרים ולא לומדים ממעשיהם ולא הולכים אחר דרכם, ועל ידי כך הם אבודים ולא מצויים ואין איש שזוכר אותם. (דרש יהודה).

נסתרים דרכי האל

אף על פי שפירש אברהם אבינו מעבודה זרה, ונדבק תחת כנפי השכינה, ויצחק נעקד על גבי המזבח ומסר רביעית דם שלו לפני המקום, ויעקב הריק את עצמו ובני משפחתו מחטא מעבודה זרה, אף על פי כן, לא גילה להם הקדוש ברוך הוא את דרכיו. לאברהם לא גילה שזרעו ישמעאל נופל בגהינם. ליצחק לא גילה שזרעו עשו נופל בגיהנם. ליעקב לא גילה שבחר בו המקום לסגולתו, וחקק לו דמותו על כסא הכבוד ובו מקלסין לפניו עליונים ותחתונים. אלא שנסתרו דרכיו. (מוסר חכמים השלם ח"ב וארא עמ' ע"ט).

שם הויה הושלם בשם משה

מדוע באמת נגלה הקדוש ברוך הוא לאבות רק בשם שד"י ולא בשם הוי"ה ברוך הוא? תירץ בספר מעשה חושב (ביטון, כאן) ע"פ מה שאמרו רבותינו, שהקדוש ברוך הוא הטיל את שם הוי"ה בארבעה צדיקים, באברהם הטיל בו את הה"א, יצחק יו"ד, יעקוב וא"ו [כשיעקוב כתוב בכתיב מלא, כאשר כתוב בתורה כמה פעמים] ה"א במשה, ואם כן משה השלים את שם הוי"ה. ולכן לא נגלה ה' אל האבות בשם הוי"ה, שהרי עדיין לא נשלם שם זה, עד משה, על כן נאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", כי עדיין לא נשלם, אבל עכשיו שאתה השלמת את שמי, אומר לך "אני ה'".

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי וְכוּ' מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)

בזכות מצות המילה ניצלו עם ישראל

אמרו רבותינו ז"ל (מובא בילקוט מעם לועז שמות יד, כא) בעבודת הפרך שעבדו בני ישראל במצרים, קצבו המצריים לכל אחד את מנין הלבנים שעליו להספיק בכל יום, ואם אחד מישראל נחסר לו מסכום הלבנים הקצוב עליו דבר יום ביומו, המצריים ברשעותם היו לוקחים את בנו ושמים בבנין הטיט במקום האבן החסרה.

וזו הבנת הפסוק, וגם אני שמעתי וכו' אשר מצרים "מעבידים" אותם, כלומר היו עובדים בבני ישראל הקטנים, להניחם תחת הבנין במקום הלבנים, ובזה היו "מעבידים אותם", כי היה נשלם סכום הלבנים. ולכן "ואזכור את בריתי", "בריתי" היא ברית המילה שעתידים למול עם ישראל על ידי משה רבנו עליו השלום קודם שישחטו את קרבן פסח, אותה זכר ה' להושיע את ישראל, שתחת שינתנו בניהם בבנין ימולו אותם.

"וגם אני שמעתי", מכאן אמר רבי אליעזר, מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל, מתוך צרה, מתוך תשובה, מתוך רחמים, מתוך זכות אבות, מתוך שילום הקץ. (מוסר חכמים השלם ח"ב עמ' פ"ו, וראה ירושלמי תענית פ"א ה"א).

יסורים ממרקים עוונותיו של האדם

איתא בגמרא (חגיגה ה.) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי [כשהיה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], (דברים לא, כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו? עד כאן. וצריך להבין, מדוע דווקא רבי יוחנן היה בוכה בפסוק זה, ולא אמורא או תנא אחר? מפרש מהר"ש מאוסטרופולי זיע"א בניצוצי שמשון (ריש וארא), דהנה בגמרא ברכות (ה.) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מדוע היסורים ממרקין עוונותיו של האדם, רבי יוחנן למד זאת מקל וחומר מדין שן ועין, שהעבד יוצא בהם לחירות, ומה שן ועין שהן אחד מאיבריו של אדם, אם האדון הוציא אחד מהם לעבדו, יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין את כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה [שיצא האדם בהם לחירות מעוונותיו]. ורבי שמעון בן לקיש למד זאת ממלח, נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין וכו', מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם.

והנפקא מינה במחלוקתם היא, האם דווקא הקדוש ברוך הוא צריך לתת את היסורים, כדי שהם ימרקו את עוונותיו של אדם, או גם כשהם באים על ידי שליח, היסורים ממרקים. שלדעת רבי יוחנן הקדוש ברוך הוא צריך לתת בעצמו את היסורים, כשם שעבד אינו יוצא לחירות אם מישהו אחר הוציא לו שן או עין, רק אם אדונו עשה לו זאת, יוצא לחירות. אולם לדעת ריש לקיש, גם על ידי שליח היסורים ממרקים את העוונות, כשם שכל מי שישים מלח על הבשר הוא ימתקו, ולא צריך שדוקא בעליו ימלחם, כך גם היסורים, לא צריך שיבואו דווקא על ידי הקדוש ברוך הוא.

ולכך דוקא רבי יוחנן היה בוכה בפסוק זה, כיון שהוא סובר שדווקא הקדוש ברוך הוא היה צריך לתת את היסורים ולא על ידי שליח, ולכן "עבד שרבו ממציא לו ["ממציא" היינו על ידי אחרים] רעות וצרות תקנה יש לו?! כיון שאין לו בזה כפרת עוונות.

והנה לפי הדרך הזו גם כל צרות גלות מצרים, כיון שבאו על ידי שליח, על ידי המצרים, לא היתה בהם תקנה בזה לעוונות עם ישראל. לכך גילה הקדוש ברוך הוא שהלכה היא כדעת ריש לקיש, ולא משנה מהיכן באים היסורים, וזה מה שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם", שאף על פי שהיסורים לא באו על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, אלא על ידי המצרים, מכל מקום "ואזכור את בריתי", זוכר אני את בריתי אשר נאמרה במלח וביסורים ובזכות זה תבוא הגאולה.

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי" (ו, ה)

כיצד להיוושע מן המיצר

מסופר על הגאון הקדוש בעל החתם סופר זי"ע, שפעם אחת נכנס לחדרו אחד מגדולי הסוחרים בעיר, וביקש את עזרת הרב באומרו, כפי הידוע לרב, סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, ומבקש אני ממעלת כבוד הרב שיברך אותי, ושבחכמתו הרבה, יתן לי עצה, כיצד לצאת מן המיצר. אמר הרב, אכן, ידוע לי מצבך הקשה, אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם מלהושיט לו עזרה. מלמל העשיר במבוכה, יסלח לי כבוד הרב, אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור לאחרים. אולם אם אצא מן המיצר, בוודאי שאעזור לו. השיב לו הרב, בפרשת השבוע אומר הקדוש ברוך הוא, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל", מה הפירוש המלה "וגם", ומי עוד שמע את נאקתם? אלא, בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנחת אחיו.... למרות השיעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו, שמע גם הקדוש ברוך הוא את אנחתם והושיעם... אף אתה נהג כן, ובשכר זאת יוציאך ה' מן המיצר (באר הצבי, קאהן, עמ' ר"ח).

יש בוכה על גופו ויש בוכה על נשמתו

לכאורה מלת "אני" משמעותה שרק הקדוש ברוך הוא שמע את נאקת בני ישראל, ואילו אחרים לא שמעו את נאקתם וצרתם. ואינו מובן מדוע אחרים לא שמעו את נאקתם, הרי כל מי שראה את עם ישראל זועק תחת עול שיעבוד מצרים ואת גודל צרתם, היה שומע את זעקתם וקול שוועם?

ונראה לומר, כי נאקת בני ישראל לא היתה שווה בין כולם, כיון שחלק מהעם היה בוכה על קושי שיעבוד הגוף, על עבודת הפרך בחומר ובלבנים, וכן על זריקת הבנים ליאור וכדו'. ואילו חלק אחר מעם ישראל בפרט שבט לוי שלא היו משועבדים בגוף, התפללו על כך שהם עבדי פרעה ולא בני חורין. וכן הצדיקים שהיו שם, בכו על גלות נשמתם ולבם, שלא יכלו לקיים את המצוות בכל לבם, כיון שהמוח והלב טרוד, ואינם מיושבים בעבודת השם יתברך.

ולכך פירוש "גם אני שמעתי" הוא על צעקת שיעבוד הנשמה, שכיון שלא כולם התפללו על שיעבוד הנשמה, רק הקדוש ברוך הוא יודע מי מבני ישראל זועק מתוך הלב על צרכי הנשמה, לכן נאמר "אני" שמעתי, כי אני בוחן ליבות וכליות.

גלות מצרים היתה גלות הדעת

הבעל שם טוב הסביר (פרשת שמות אותיות י"ח, כ') בשם האר"י (פרי עץ חיים חג המצות פ"א), כי גלות מצרים היתה גלות הדעת. לא רק הגוף והאברים משועבדים היו לפרעה בעבודת פרך בחומר ובלבנים, אלא עיקר הגלות היתה בדעת, כי פרעה הרשע דאג שלבני ישראל לא יהיה שום רגע להתבונן על כך שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ושיש אלהים שברא את השמים ואת הארץ, ובכוחו להשפיל מלכים גאים עד הארץ, ובידו לשנות את הטבע ולשעבדו לצרכי עם ישראל. וכך שכחו את יסודות האמונה שהשרישו בהם אבותם. אבל כאשר ראו את האותות והמופתים ואת משה, הבינו שהוא שורש הדעת, ושבו וקיבלו עליהם את האמונה ונתקרב קץ הגאולה.

כך בעזרת השם יתברך, במהרה תבא הגאולה העתידה, ככתוב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והקדוש ברוך הוא יעשה עמנו נסים כפולים ומכופלים גדולים ועצומים מאד, ונזכה לדעת שלימה, ולאמונה השלימה.

בימות המשיח נזכה ל"דעת" גדולה יותר בהרבה מהדעת של יציאת מצרים

בחינת הדעת שזכו לה במצרים, היתה מדרגה קטנה של הדעת, כי גאולת מצרים אינה גאולה סופית, אלא היא רק הכנה לגאולה העתידה בימות המשיח, שאז תתמלא הארץ בדעת את ה', ואז תהיה הדעת במדרגה גבוהה. וכשיתגלה המשיח, נזכה כולנו שיתקיים בנו הפסוק (ישעיה ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך. ובעת שנלמד את אותיות התורה, נראה בחוש את העולמות העליונים הרבים הטמונים באותן אותיות, קטן כגדול יבינו את מהותן של העולמות העליונים, שהם עולמות מלאים אור ועונג, עולמות שהשכינה מתגלה שם בכל עוזה, וכל אחד יזכה לשמוע את הכרוזים הרבים שמכריזים בשמים. בנוסף לכל אלה, נזכה לחוש איך שכל העולמות מתקיימים רק על ידי לימוד התורה ועשיית המצוות, כמו שגופו של האדם מתקיים רק על ידי מאכל ומשקה. ואז נגיע לדעת הרצויה והסופית, שלשמה נברא העולם ולשמה ירדנו לארץ עלי אדמות, והיא השגת האלהות, כאילו רואים אותו בעיניים גשמיות עיני בשר ודם.

למדרגה גבוהה זו הגיע אברהם אבינו, שקיים את כל התורה לפני שניתנה, משום שבנשמתו הקדושה חש, שהמצוות הן מזון לעולם, ובלעדיהן אין עולם. וכך גם במשך הדורות פיזר הקדוש ברוך הוא יחידי סגולה שזכו לאותה דעת גבוהה, גם בעולם הזה, שבכל עת זכו להתגלויות אלהיות, ולשמיעת הכרוזים שמכריזים בפמליא של מעלה, על ידי עבודת ה' בקדושה וטהרה, ועל ידי מסירות נפשם לעבוד את בוראם למעלה מכוחותיהם. ביניהם היו רש"י, הראב"ד הבעש"ט הקדוש, האר"י הקדוש, ועוד ועוד. גדולי עולם אלה זכו בעולם הזה, למה שיזכו שאר בני ישראל בימות המשיח. השכינה שרתה בבית מדרשם ועל פניהם נראה אור יקרות שלא מעלמא הדין, וחשו טעם גן עדן בחיי חיותם.

בכל דור יש גלות הדעת ויציאת מצרים בזעיר אנפין לכל איש

בדרך זו מסבירים בספרי החסידות (ראה בני יששכר אדר מאמר ג' דרוש ג' ואגרא דכלה כי תצא) שגלות וגאולת מצרים לא היו אירועים חד פעמיים, כי בכל יום עלול האדם לסבול גלות הדעת מעין גלות מצרים. והיה אם יתחזק ויאמין בהשם יתברך שהכל בהשגחתו, יצליח להחלץ מאותה גלות ותהיה לו מעין יציאת מצרים. כמו כן לעתים קורה, שעובד השם יתברך שרוי בחשכות וטימטום המוח, עד שאינו מסוגל כלל לפתוח את פיו ולומר דבר שבקדושה. וכאשר מנסה ללמוד, הלימוד מר לו מאד. לעתים הוא עלול להתקף במחשבות רעות שאסורות לבוא למוחו של איש יהודי, ולעיתים נופלת עליו חלישות הדעת, עד שאינו מוצא בעצמו איזו זכות כלשהי שבעבורה כדאי לו לחיות. כל אלה ודומיהם, הם גלות מצרים, שבכל יום אצל כל איש.

ועל זה אמר הנביא (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, הצדיק שמאמין שהכל משמים, וכמו שאמרו חז"ל בגמ' (חולין ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. וכן מקבל את הכל באהבה, מכיון שיודע שזהו רצון ה'. על ידי אמונה זו יקבל חיים חדשים, ויהפך לבריה חדשה, וישיש וישמח לעבוד את בוראו. ועל ידי אמונה זו יעלמו ממנו כל מחשבותיו וחלישות הדעת שהיה שרוי בה, עד שיזכה שוב לחזור אל מצבו ומעמדו הקודם, ולעבוד את בוראו כמימים ימימה. זאת היא יציאת מצרים שבכל יום ויום, כמו שכתוב (ירמיה לב, כ) אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים עד היום הזה.

הנה כי כן, זאת היא גלות הדעת שהיתה במצרים, והתגלות הדעת שתהיה במהרה בימינו, לפי מדרגותיהם הגבוהות של הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. וישנה התגלות הדעת אחרת, שהיא קרובה יותר למושגים שלנו, שגם היא תהיה בעת הגאולה, וזאת נבין על ידי אמרתו של החפץ חיים דלהלן.

התגלות הדעת לעתיד שישיג כל אחד

אמר החפץ חיים (חפץ חיים על התורה עמוד ע"ט), בני יעקב בעמדם לפני השליט החדש של מצרים, יוסף אחיהם, כדי לקבל ממנו תבואה ולחם להחיות את נפשם, ארעו להם דברים מוזרים שלא יכלו לפרשם בשום אופן, לפתע מצאו כסף שברם מוחזר להם באמתחותיהם, ובפעם אחרת "נודע" לשליט מצרים שיש להם אח, ומצווה עליהם להורידו אליו למצרים, ועוד בה שלישיה, באשר הם הולכים לביתם, באה יד אלמונית ומטמינה את גביע המלך באמתחת בנימין. חשבו האחים בלבם ואמרו, מה זאת עשה אלהים לנו, ובשום אופן לא יכלו להבין את פשר כל הקורות אותם. והנה הגיע הרגע המיוחל, שליט מצרים חפץ להסתגר רק עם אחיו, ומבקש מכל הנוכחים לעזוב את החדר. באותו רגע כאשר כל האחים דרוכים ומתוחים לראות מה יעולל להם המלך, מתחיל לפתע יוסף הצדיק לבכות בקול גדול, עד שהקול נשמע בית פרעה, תוך כדי בכי מתגלה להם אחיהם הצדיק ואומר להם (בראשית מה, ד), אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. בשמעם שתי מלים אלו "אני יוסף", נתבהרו ונפשטו כל הקושיות והתעלומות שהיו להם עד הנה. מעתה הכל חלק כשר וישר, אין קושיא, אין שטן ואין פגע רע, וכל זאת מחמת שתי מלים בלבד "אני יוסף".

אם שתי מלים אלו הצליחו לפתור להם את כל הספקות, ולסלק את כל השאלות שניקרו במוחם, על אחת כמה וכמה כאשר בימות המשיח יתגלה השם יתברך לעיני כל ישראל ויאמר "אני ה'", אזי לבטח יתבהרו ויתלבנו כל קושיותנו. כל דרכיה המופלאים של ההשגחה העליונה שהיו למעלה מהשגתינו, יובנו באר היטב, הכל יאיר ויזרח כשמש בצהרים. כל הטענות, הטרוניות ואי ההבנות יסורו מאיתנו, ואת מקומם יתפסו הבנה ברורה ועמוקה בדרכי השם יתברך.

זהו ענף אחד מעץ הדעת הגדול שיתגלה לנו במהרה בימינו על ידי ביאת משיחנו שהוא סוד הדעת. יעזור השם יתברך שכל אחד מאתנו יזכה לקבל את פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי"... (ו, ו-ז)

ארבע לשונות גאולה, כנגד ארבעה עולמות

א. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", זה כנגד עולם העשיה שרובו רע, והטעם לכך מפני שעם ישראל היו משוקעים עמוק מאוד בתוך הקליפות בגוף ובנפש, ולכן נאמר "והוצאתי אתכם", שאני אכנס עמוק בתוך הקלי' ואוציא אתכם. וכמו שכ' רבנו האר"י בשער ההקדמות (דף פה עמוד ב) וז"ל: ודע, כי עולם האצילות רובו טוב, ומיעוטו רע. ואינם מתערבים יחד הטוב והרע, בשום אופן. ובעולם הבריאה, רובו טוב ומיעוטו רע. והם מעורבים. והיצירה הם שוים הטוב והרע, והם מעורבים. והעשיה, רובו רע ומיעוטו טוב, והם מעורבים. ואין שום דבר נברא בכל עולם העשיה, שאינו מורכב מטוב ורע מעורבים יחד ממש, והרע מרובה מן הטוב. עכ"ל.

ב. "והצלתי אתכם מעבדתם", זה כנגד עולם היצירה, לאחר שיצאו מן הקליפות. כי עולם היצירה חציו רע, וכנודע שעדיין עם ישראל היה הולך אחרי העבודה זרה של מצרים, והקדוש ברוך הוא הציל אותנו משם, ולכן כתוב "והצלתי אתכם מעבודתם" שהיא העבודה זרה שלהם.

ג. "וגאלתי אתכם", זה כנגד עולם הבריאה, מפני שבעולם הבריאה יש רק מעט רע, לכן נאמר בלשון גאולה, לגאול אותם מהרע שנשאר בהם.

ד. "ולקחתי אתכם לי לעם", לאחר שיצאנו מכל הרע, אנחנו כבר בעולם האצילות, ששם אין שום מגע של הקליפות, וכולו קודש, אזי "ולקחתי אתכם לי לעם".

ארבע לשונות של גאולה כנגד ד' גלויות והרביעית קשה מכולן

מבאר בעל הטורים (כאן), כי ד' לשונות של גאולה, הן כנגד ד' גאולות שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל מד' מלכויות, בבל, מדי, יון, אדום. ובאחרון כתיב "ולקחתי" כנגד אדום, ועל כן כתיב ביה "ולקחתי", כאדם הלוקח בחזקה, שהוא קשה מכולם.

בספר מגלה עמוקות (וארא דרוש ד') מוסיף על כך ענין נפלא, כי מטעם זה נזכרו ג' לשונות הראשונות של גאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, בפסוק אחד, ככתוב, לכן אמר לבני ישראל אני ה' "והוצאתי" אתכם מתחת סבלת מצרים "והצלתי" אתכם מעבדתם "וגאלתי" אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. והלשון הד' של גאולה "ולקחתי", נזכרה בפסוק הבא בנפרד, "ולקחתי" אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ללמדנו שקושי גלות אדום שקולה כנגד ג' הגלויות.

ומביא המגלה עמוקות השוואה לכך, ממה שהזכיר הכתוב בפרשת שמיני (ויקרא יא, ד) חיות טמאות האסורות באכילה: גמל, שפן, ארנבת, חזיר, ודרשו על כך במדרש (ויקרא רבה פרשה י"ג סי' ה') שהן כנגד ד' גלויות, בבל, מדי, יון, אדום. ואמרו על כך במדרש, שמשה נתן שלושתם בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד, רבי יוחנן אמר, ששקולה כנגד שלושתן. והכוונה היא לפרשת ראה, שמשה רבנו סידר ג' חיות הטמאות, גמל, שפן, ארנבת, שהן כנגד ג' גלויות: בבל, מדי, יון, בפסוק אחד כנאמר (דברים יד, ז), אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם. ואילו את החיה הרביעית החזיר, שהיא כנגד גלות אדום, הזכיר בפסוק שלאחריו בפני עצמו ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם. ומפרש המדרש, שזאת כדי ללמדנו שגלות אדום שקולה כנגד כל הגלויות. ומשם למד הרב מגלה עמוקות, שהוא הדין כאן, שכתובה לשון הד' של גאולה "ולקחתי" בפסוק בפני עצמו, זאת ללמדנו שגלות זו שקולה כנגד כל הגלויות.

עוד מוסיף המגלה עמוקות, כי ענין זה נרמז כשהלך יעקב אבינו בדרכו לחרן, כנאמר (בראשית כט, ב) וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר. "שלשה עדרי צאן", הם רמז לג' גלויות, בבל, מדי ויון, "והאבן גדולה על פי הבאר", היא רמז לגלות אדום, השקולה כנגד שלשתן.

גלות מצרים כוללת ד' גלויות

רבנו האר"י ז"ל (עץ חיים שער י"ד פ"י) הקשה מדוע הזכירו רק ד' גלויות, ולא הזכירו גם את גלות מצרים? ותירץ, כי ד' הגלויות הן גלויות פרטיות, שכל אחת מתנגדת לאות אחת מד' אותיות השם הנכבד. בבל כנגד האות י', מדי כנגד ה' ראשונה, יון כנגד האות ו', אדום כנגד ה' אחרונה. אבל גלות מצרים היא כנגד קוצו של י' הכולל את כל ד' אותיות השם. נמצא שגלות מצרים איננה גלות מחודשת, אלא גלות כללית הכלולה מכל ד' הגלויות, ולכן הזכירו בפירוש רק את ד' הגלויות הפרטיות.

והוסיף על כך הבני יששכר (כסלו־טבת מאמר ב' אות כ"ה) כי זהו סוד הכתוב שנאמר על המצרים (שמות א, יב) "ויקוצו" מפני בני ישראל, לרמז שהמצרים התנגדו לקדושת "קוצו" של י'.

ולכן, מאחר שגלות מצרים כללה את כל ד' הגלויות, והגאולה מהגלות הרביעית, גלות אדום, הקשה מכל הגלויות, תהיה בזכותו של משה רבנו שהוא עצמו יבוא ויגאלנו, על כן סיבב הקדוש ברוך הוא, שכשהלך משה בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים, גזר פרעה להכביד את העבודה על ישראל, כדי לעשות בכך פועל דמיון לגלות אדום, שתהיה גלות קשה מכל הגלויות, ועל ידי שילך משה לגאול את ישראל מהגלות הקשה, יהיה בכך פועל דמיון לגאולתם מגלות אדום על ידי משה רבנו.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (ו, ז)

אדם לעמל יולד

תיבת "לעם" לכאורה מיותרת, שהיה מספיק לומר ולקחתי אתכם לי והייתי לכם לאלהים. ואפשר לומר, "לעם" אותיות "עמל", שהשם יתברך גאל אותנו כדי להיות עמלים בתורה. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צט:) על הפסוק (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל תורה נברא אם לעמל מלאכה נברא וכו', הוי אומר לא נברא אלא לעמל תורה נברא. עד כאן. ולכך רמז כאן הפסוק בהוספת המילה "לעם" שהיא אותיות עמל, שזו הסיבה ש"ולקחתי אתכם לי", ל"עמל".

בנוסף יש לומר שתיבת "לי" מספרה עולה מ', כנגד ארבעים יום שניתנה התורה, ללמדנו מיהו זה שעליו נאמר "ולקחתי אתכם"? מי שהוא "לי", מי שעוסק בתורה ומקיים את המצוות, הוא נחשב לכלל "עם" ישראל.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט)

האבות וגלות מצרים תיקנו את חטא אדם הראשון

כתב בספר זרע ברך (הובא בטללי אורות הגדה עמ' קפ"א), כתב מורי ורבי בספרו מגלה עמוקות, לבאר מדוע עברו תלאות והרפתקאות כה רבות על האבות הקדושים, כיון שהיה עליהם לתקן את חטאו של אדם הראשון, שפגם בכל חלקי הנפש שהן, נפש, רוח ונשמה. אברהם שהושלך לכבשן האש תיקן "נפש", יצחק בשעת העקדה שפרחה רוחו, תיקן "רוח", ואילו יעקב, שסבל ייסורים קשים יותר מאבותיו, תיקן "נשמה", שהפגם בה היה גדול מכולם.

לפי דברי בעל המגלה עמוקות, מובן הקשר בין שלושת הקיצין הללו שהוזכרו לעיל, לבין תכלית תיקון חטאו של אדם הראשון שהיה צריך להגמר על ידי כלל ישראל.

כדי לתקן את "נפש" אדם הראשון, היו צריכים להיות בגלות ת"ל שנה, כמנין "נפש".

כדי לתקן את "רוח" אדם הראשון, היו צריכים להיות במצרים רט"ו שנה, כמנין "רוח" (עם הכולל).

כדי לתקן את "הנשמה", היו צריכים להיות ת' שנה, כמנין "הנשמה", ובכך תיקנו את ג' חלקי הנשמה.

הענין מרומז בפסוק שלפנינו, "ולא שמעו אל משה מקצר רוח", כיון שידעו ישראל, שעליהם לשהות במצרים כמנין "מקצר", היינו ת"ל שנים, ואילו הם היו שם רק כמנין "רוח", לכן חששו שיצטרכו לתקן במצרים כל חלק בפני עצמו, ועליהם להשאר בגלות עוד ת"ל שנה, כמנין "נפש", ועוד ת' שנה כמנין "הנשמה", ולפיכך לא שמעו אל משה המבשרם כי עתה הוא זמן גאולתכם.

לפי פירוש זה יובנו דברי הרב חיד"א (בחומת אנך שמות ב, י) בפרשה שעברה על הפסוק (ב, י) ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משיתהו, אפשר דנצנצה בה רוח הקודש וקראתו משה, כי הוא יוציא ישראל מהגלות ויְכַלֵה את המצרים, וזה שכתוב, "כי מן המים", דהיינו בהתגלות החסדים, "משיתהו", אותיות יש"ם תה"ו, כי מצרים לשמ"ה תהי"ה. גם "משה" בגימטריא א"ל שד"י, שיוציאם בזכות האבות שנגלה אליהם ה' בא"ל שד"י, וכפי שאמר יעקב (בראשית מג, יד) "ואל שדי" יתן לכם רחמים. מי שאמר לעולמו די, יאמר די לצרותם. גם רמז כי שם שד"י ביסוד, ובזכות שישראל שמרו היסוד, יהי מושך "חסד אל" להוציאם. וכל זה רמוז בשם של משה, ועוד כמה רזין עילאין, וזה שכתוב, "ולא שמעו אל משה", כלומר, לא הבינו טעם השם "משה" שיוציאם מהגלות, וגם לא ידעו מכוח האבות שנגלה עליהם בא"ל שד"י - ובגימטריא "משה", וגם שהם שומרי ברית שחתום בו שד"י וחסד אל להוציאם. והטעם לכל זאת "מקוצר" שכאמור עולה בגימטריא ת"ל, בסוברם שהגזירה היא ת"ל שנה, ועדיין לא עברו רק רט"ו שנים מלידת מנשה ואפרים, לכך לא שמעו אל השם "משה" ושאר דברים הנזכרים. ולכך גם "מקצר רוח", "רוח" שווה רט"ו עם הכולל, ועוד לא שמעו אל משה "ומעבודה קשה", מפני שעבדו עבודה זרה באונס, וזהו "קשה", ולכן סברו שלא יתכן שיצאו עתה מן הגלות.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (ו, יב)

על כל אחד ללמוד ק"ו ממשה

בספר ילקוט ראובני (וארא כאן) כתב, שבשעה שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא "ואני ערל שפתים", נזדעזעו כל הבריות שבעולם, ואמרו, הלא זה משה שעתיד לדבר עם השכינה, והוא מבאר כל אות ואות, וכל דבר ודבר, וכל פסוק בתורה בשבעים לשון, הוא אומר לפני הקדוש ברוך הוא הן אני ערל שפתיים, אנחנו על אחת כמה וכמה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ו, יג)

בני ישראל בהשוואה לפרעה כשרים וטובים

הרב הקדוש בעל הישמח ישראל מאלכסנדר זי"ע (מובא באוצר מאמרים, עמ' ק"ו), הסביר את הכתוב על פי ביאורו של הרב הקדוש רבי זושא מאניפולי זי"ע, לכתוב בתהלים (מג, א) שפטני אלהים וגו' מגוי לא חסיד. דוד המלך עליו השלום אמר, בעולם הבא אם ישאלו את האדם מדוע לא היית צדיק כפלוני? למדן כאלמוני? יהיה קשה להשיב תשובה לשאלות אלו, ואז יהיה דינו של האדם שלא בטוב. ולכך ביקש מהקדוש ברוך הוא שישפוט אותו בהשוואה לגוי כאומרו "שפטני... מגוי", כי כנגדו הוא יהיה בסדר. [בדרך זו מובא בספר הנחמד יגדיל תורה, שהרב הקדוש בעל הבית ישראל מגור זי"ע היה מוסיף, כי הרבי ר' זושא היה עניו כידוע, ואמר על עצמו, כשיגיע זושא לשמים, ישאלו אותו מה בידך? תורה לא תהיה לי, כי הרי איני למדן. ומעשים טובים גם כן אין לי מה להראות. אולם אוכל לומר שכנגד הגוי, אני נראה יותר טוב...] על פי זה מבאר הישמח ישראל זי"ע את פסוקנו, שהשם יתברך אמר למשה שלא ידאג היאך בני ישראל ראויים לגאולה, "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", "ויצום" מלשון צוותא, שעל ידי שישווה את בני ישראל לפרעה, יוציאם מארץ מצרים, כי בהשוואה לפרעה, כל היהודים כשרים וטובים... (באר הצבי, קאהן, עמ' קמ"ו ערך דין וחשבון).

"וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה" (ו, כ)

עמרם שכיון לשם שמים יצאו ממנו אהרן משה ומרים

תיבת "לו" נראית כמיותרת, לרמז, שראשי תיבות "לו" הוא לפרות ולרבות, לאלפינו בינה, שישא האדם אשה כדי לקיים מצות פריה ורביה, שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ובמצוות, כשם שעמרם מחשבתו בלקיחתו את יוכבד היתה לשם מצות השם יתברך, לכן זכה ויצאו ממנו אהרן משה ומרים, שבזכותם נהנו ישראל מהמן, ענני הכבוד והבאר, ארבעים שנה במדבר. ולכן גם מרומז הדבר בשם "עמרם", כאשר ביאר הזוהר הקדוש (ח"ב דף י"ט ע"א) מאי טעמא [מה הטעם] נקרא עמרם? שיצא ממנו "עם - רם". ומצד יוכבד גם רמה ונישאה מעלתה, כאשר כתוב במדרש הגדול (וארא) למה נקרא שמה יוכבד, שהיו פניה דומין לזיו הכבוד. ולכן ממשיך הפסוק, "את" אהרן "ואת" משה, "את" ראשי תיבות אוהב תמיד, שאהרן הרבה אהבה ושלום בעולם [נראה כי "אהרן" עולה מספר, "רנו" ליעקב שמחה, שעל ידו נתרבתה השמחה בישראל, שהרבה אהבת שלום בין אדם לחברו, ובין איש לאשתו.] "ואת", זה משה רבינו עליו השלום, שהביא את התורה שנקראת "זאת" (אגדת בראשית ריש פרק ע"א), שמספרה עולה "ואת" עם הכולל. ועוד "משה" ראשי תיבות שקיבל התורה מסיני, או שקבלנו מידו התורה.

"אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב" (ו, כג)

אלישבע ראתה שמחות הרבה

במדרש תנחומא (שמיני אות ג') אין אתה מוצא איש או אשה שראו שמחות הרבה ביום אחד כאלישבע בת עמינדב [אשתו של אהרן, שנאמר, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב], ראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל שבטי ישראל. ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן (ויקרא י, ב), ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. לכך נאמר (תהלים עה, ה), אמרתי להוללים אל תהולו. וכן שלמה אמר (קהלת ב, ב) לשחוק אמרתי מהולל.

"הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (ו, כז)

צדקתם של משה ואהרן

רש"י מפרש "הוא משה ואהרן", הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף. עד כאן. והיינו שהוקשה לרש"י מדוע בפסוק הקודם מוזכר קודם את אהרן ואח"כ את משה ואילו כאן נאמר משה ואהרן, ועוד מהו הוא משה ואהרן היה צריך לומר הם. ולכך מפרש, ששינוי זה בא להדגיש את צדקתם של משה ואהרן שמתחלה ועד סוף היו בצדקות אחת שלימה.

וכך שנינו בשיר השירים רבה (פרשה ד' סי' ה'), על הפסוק (שיר השירים ד, ה) "שני שדיך", אלו משה ואהרן, מה השדים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל. מה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחברו, כך היו משה ואהרן, לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה בתורה. רבי אבא אמר, משל למלך שהיו לו שתי מרגליות טובות ונתנן בכף מאזניים, אין אחת גדולה מחברתה, כך משה ואהרן. אמר רבי חנינא בר פפא, ברוך המקום שבחר בשני אחים אלה, שלא נבראו אלא לתורה ולכבודן של ישראל.

"הם" אותיות מ"ה, הוא שם הוי"ה במילוי אלפי"ן

בספר הפליאה (נקרא גם ספר הקנה דף ג' ע"א ד"ה שאלו מתיבתא), "הם המדברים", שם הוי"ה הוא מ"ה, [שם הוי"ה במילוי אלפין, והיינו שממלאים את אותיותיו על ידי האות א' ועולה בגימטריא מ"ה, ולכך מכונה שם זה במילוי הנ"ל, שם מ"ה], וזה "הם" המדברים, בכח ה"ם [משה ואהרן דיברו עם פרעה בכח "הם" היינו בכח שם מ"ה. ולכן גם נקראת ספירת] "חכמה" [שבה אותיות] כ"ח-מ"ה, הם משה ואהרן. וזהו (במדבר טז, כח) "ה' שלחני". [כוונת הפסוק "השם" היינו לשם השם במילוי הנזכר, שהוא "שלחני", ובכוחו באתי.] (מובא במוסר חכמים השלם ח"ב וארא עמ' פ"ג).

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ז, ג)

משה רבנו בחר בעצמו את מכת ארבה

הקדוש ברוך הוא מבטיח להרבות את האותות והמופתים שיעשה בארץ מצרים, ומה יפה אף נעים להביא כאן את דברי החתם סופר (להלן פרשת בא, עמ' מ"ח טור א' ד"ה בא) לגבי מכת ארבה, כשציוהו ה' למשה ללכת שוב אל פרעה, ולהטיל עליו עוד מכה, לא פירש לו איזו מכה יביא עליהם, ועל כך כתב החתם סופר דברים נפלאים וזה לשונו, לולי דמסתפינא הוה אמינא [אילולי הפחד הייתי אומר], דהקדוש ברוך הוא לא אמר למשה במכת ארבה שום מכה מה יכה את פרעה, אלא נתן רשות למשה רבנו ע"ה בפעם הזאת לומר לו מה שירצה, והקדוש ברוך הוא ימלא רצון עבדיו ועצתו ישלים, למען תספר, אתה, משה לבנך ולבן בנך, כי השלמתי עצתך ורצונך, כ"ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב, כח).

"וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה" (ז, ז)

נשיאה בעול עם חבירו

כתוב בתהלים (צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, הרי שבגיל שמונים בדרך כלל האדם נפטר ומי שזיכהו ה' ואורך ימים ושנות חיים הוסיפו לו הוא פורש מטורח החיים ומטרדתם, אבל משה ואהרן בגיל זה, נתגברו כאריות לעשות רצון קונם, וכמאמר חכמינו ז"ל (שבת קנב.) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתווספת עליהם. וזאת עשו כדי לעזור ולסייע לעם ישראל.

בספר מוסר חכמים השלם (ח"ב וארא עמ' פ"ז) מביא מהילקוט לקח טוב, שבדברו בענין הנושא בעול עם חברו, הביא בשם תלמיד החפץ חיים, שמהתנהגות החפץ חיים בימי מלחמת העולם הראשונה, הם הבינו את משמעות האימרה "הצדיק הוא לבו של העולם", כיון שפניו כאילו נזדקנו לפתע, וראו עליו את כאב העולם על כל עגמימותו. כל מחשבותיו ומעשיו היו חדורי צער, משל כאילו כל אבריו מרגישים בכאב הגדול, וכל אבריו מרגישים את צרות הכלל, בכך שמתעללים בעם ישראל, רוצחים, תולים. על שמענים באכזריות נער וזקן, לבו היה נצבט ושותת דם.

באחת הלילות התעוררה אשתו של החפץ חיים וראתה כי בעלה אינו במיטתו. נחפזה לראות מה הענין, ומצאה אותו ישן על גבי ספסל וידיו תחת ראשו. לשאלתה מדוע עזב את מטתו, ושוכב הינו על גבי קרש קשה? השיב, אחינו בני ישראל הפליטים מתגלגלים בחוצות ונאנקים מרעב וקור, ובנינו הצעירים שוכבים בחפירות בחזית המלחמה, והמוות נגד עיניהם, ואיך יערב לי לישון על מיטתי במנוחה.

הגאון מבריסק השקיע את כל כוחותיו בשיקום משפחות הנשרפים

על הגאון מבריסק רבי חיים זצ"ל מסופר, שמי שלא ראה את עבודתו והשתתפותו הנפשית לטובת יהודי בריסק אחרי השריפה הגדולה בשנת תרנ"ה, לא ראה רחמים מימיו, כשרבי חיים משקיע את כל כוחותיו בשיקום משפחות הנשרפים. כל אותם הימים שאחר השריפה, לא ישן רבי חיים בביתו, אלא היה ישן במסדרון המשופע של בית הכנסת על הרצפה. וכל הפצרותיהם של בני משפחתו שינוח על מיטתו בביתו, היו ללא הועיל, שהיה משיבם, איני יכול לשכב על המיטה, בשעה שכל כך הרבה יהודים אין להם גג לראשם.

"כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (ז, ט)

פרעה רצה לגרום למשה ואהרן להתגאות ולהתנשא

מה הפירוש "תנו לכם מופת", הלא המופתים מיועדים לפרעה, ואם כן היה צריך להיות כתוב, תנו לי מופת? אלא שפרעה ידע, שאם תהיה למשה ואהרן התנשאות וגאווה על ידי עשייתם אותות ומופתים, שוב לא יוכלו לגאול את ישראל, כי גדולת ישראל באה דוקא על ידי ההיפך הגמור על ידי שבירת הלב, כמו שנאמר (שמות ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם. ולכן אמר פרעה תנו לכם אות או מופת, כדי שיהיה האות הזה לכם לגאווה על גדולתכם. וכדי לקדם את פני הרעה, לכן צווה הקדוש ברוך הוא לעשות מופת שהמטה יהפך לנחש, לרמוז על זכרון הנחש הקדמוני שגרם לחוה לחטא זה של הגאוה, באומרו לה (בראשית ג, ה) והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, דהיינו שבאכילת הפרי האסור תוכלו לברוא עולמות במופתים. ולכן ציוה ה' לעשות את המטה לתנין, דהיינו לנחש, להזכירם שלא יבואו לידי גאוה.

אדם שבתחתית המדרגה כהרף עין יכול להיות עבד השם

עוד מתרץ הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין (בקונ' לדוד להזכיר הנלוה לשו"ת מהר"ש ח"ז עמ' ר"כ), את הקושיא הנזכרת, מדוע נאמר "תנו לכם מופת", ולא "תנו לנו מופת", הן למי היה מיועד המופת שעשו משה ואהרן אם לא לפרעה? מפני שכאשר אמרו משה ואהרן לפרעה, שהם רוצים להוציא את ישראל מארץ מצרים, ולקחתם להר סיני כדי לקבל את התורה. הגיב פרעה בתמיהה, וכי יודעים אתם באלו אנשים מדובר, הלא אנשים אלו הם עבדים בני עבדים במשך מאתים שנה, וכיצד הנכם מעלים בדעתכם, שתצליחו לקחת אותם ולהפכם לבני אדם... על אחת כמה וכמה, שמטרתכם להביא אותם לעבודת ה', ולזכותם לגילוי אלהות מרומם, וזה לא יתכן באנשים כאלה כלל וכלל. לפיכך אמר פרעה "תנו לכם מופת", היינו שהמופת יהיה לצרככם, כדי לשכנע את עצמכם, שאתם יכולים לעשות משהו מעין זה.

נענה משה ואמר, המקל שאני אוחז כעת בידי, הינו יקר מאד שעשוי מסנפירינון, ולא זו בלבד, אלא ששם הוי"ה חקוק עליו, וכשאני אזרוק אותו ארצה הוא יהפך לנחש, וכשאני אשוב ויאחוז בו בידי, ישוב ויהפך למטה. לאמור, מה שנראה לך כנחש, כאשר הוא מונח על הארץ, בידי יהיה סנפירינון, ששם הוי"ה חקוק עליו!... וכן ישראל, אף שכעת הם נראים לך בתחתית המדרגה, משום שהם על הארץ, אולם בטוח אני, שאוכל להפכם לאנשים מעולים ביותר הראויים לקבלת התורה.

"תנין" הוא נחש של מים, ו"נחש" הוא של יבשה

שאל הרב הקדוש בעל הזכרון אליעזר זי"ע (ברגר, סוף וארא דף ק"ח) הרי אם נתבונן, נראה שוני בין הפסוקים, כשהקדוש ברוך הוא אומר למשה, כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי "לתנין", קרא לו הכתוב "תנין", ועל כך מבאר רש"י, "לתנין" נחש. ואילו להלן במכת דם, כשהקדוש ברוך הוא אומר למשה (ז, טו) לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר והמטה אשר נהפך "לנחש" תקח בידך. קראו הכתוב "נחש"?

אלא לימוד גדול רצתה התורה ללמדנו כאן, שהנה הרד"ק מפרש ש"תנין" הוא נחש של מים [וראה בתהלים (עד, יג) שברת ראשי תנינים על המים], ו"נחש" הוא נחש של יבשה, ורצה הקדוש ברוך הוא להראות להם שבידו לעשות הכל ומלכותו בכל משלה ביבשה ובמים בעליונים ובתחתונים. לכן בפסוק הראשון שמשה רבנו ע"ה עשה את המופת לפני פרעה ביבשה, רצה הקדוש ברוך הוא להראות לכולם שאפילו ביבשה שהיא מקום חיותו של נחש, ברצונו יתברך, נהפך הנחש של היבשה לתנין של מים, לכן כתוב "יהי לתנין". אך בפסוק השני שמשה רבנו ע"ה עשה את המופת במים, רצה הקדוש ברוך הוא להראות לכולם שאפילו במים, ששם הוא מקום חיות התנין, ברצונו נהפך התנין של המים לנחש של יבשה, ולכן כתוב נחש.

"וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין" (ז, י)

באיזה מטה נעשו הניסים

בזוהר הקדוש (שמות דף כ"ח רע"א) מבואר שהיו שני מטות נפרדים, האחד למשה והאחד לאהרן, ומטה אהרן לא היה מטהו של משה, וזה דברי הזוהר, "ואמרת אל אהרן קח את מטך", מדוע ציווהו לקחת את מטה אהרן ולא מטה משה? אלא אותו של משה היה קדוש יותר, כיון שנחקק בגן העליון בשם הקדוש. ולא רצה הקדוש ברוך הוא לטמא אותו באותם מטות של המכשפים. עד כאן.

וכן כתב החתם סופר (פרשת חקת, ד"ה קח, וד"ה ויקח), עיין שם. וכן כתב בשו"ת צפנת פענח (סימן קי"ט אות ז', מהדורת ווארשא). והוסיף, שהמטה של משה היה עשוי מאבן סנפירנון, והמטה של אהרן היה של עץ.

אמנם, במדרש שמות רבה (פרשה כ"ו סי' ג') כתוב שמטה אהרן היה אותו המטה שעשה בו משה את האותות, וכשעשה בו אהרן נסים, נקרא המטה על שמו "מטה אהרן", וכשעשה בו משה נסים, נקרא על שמו "מטה משה".

"וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן" (ז, יא)

המכשפים לא עשו כישוף, רק אחיזת עינים ע"י ילדים המוכנים להתחפש לנחשים

דבר פלא כתב המלבי"ם (כאן) "ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן" מתוך שלא נאמר בקצרה, ויעשו גם הם כן, בזה ביארה התורה את ההבדל שבין מעשה אהרן לבין מעשה החרטומים, שהחרטומים לא עשו תנינים בפועל, רק עשו "בלהטיהם", רצונו לומר בתחבולת אחיזת עינים, שעושה במהירות עד שמטעה את עין הרואה. ואיכות התחבולה באר במה שכתוב, "ויעשו גם הם חרטמי מצרים", רצונו לומר, שהביאו עורות של תנינים מתים, והחרטומים היו תחת עור התנינים והתנענעו תחתיהם, עד שנדמה שהוא תנין חי מתנענע ודולג ממקום למקום. ופועל "ויעשו" מוסב על החכמים והמכשפים, שהם עשו את חרטומי מצרים שיהיו לתנינים, על ידי שהתעטפו בעור תנין, שבעת שהשליכו המטות, באו החרטומים המעוטפים בעור תנין וחטפו המטה תחת עור התנין, ומרוב המהירות ואחיזת עינים, נדמה להרואים שמן המטה נתהווה תנין. ובמדרש אמר, מיד שלח והביא תינוקות מן האסכולי [בית הספר] שלהם, ועשו אף הם כך, "ויעשו גם הם חרטומי מצרים" מהו "גם"? אפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן. רצונו לומר, שתחת עור התנינים התעטפו תינוקות המלומדים לכך בבית ספרם, לאחוז את העינים ולבא תחת המעטפה ולחטוף המטה ולרוץ כתנין חי עד שיתעה עין הרואה. ותינוקות אלה קרא בשם "חרטומים" שהיו מלומדים לזה, ובהם עשו החכמים והמכשפים את פעולתם. ומפרש שעשו כן "בלהטיהם", היינו באחיזת עינים, כלהט המבריק ומחשיך את העין וכו'. "ויבלע מטה אהרן את מטותם" וכו', רצונו לומר, שבלע את החרטומים בעצמם, דהא החרטומים הם היו התנינים שהתעטפו בעור תנין, והם עם המטות נצפנו תחת העור. ומטה אהרן בלע את התנינים עם החרטומים והמטות הצפונים תחתם.

"וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (ז, יב)

תחיית המתים מן התורה מנין

איתא בזוהר הקדוש (שמות דף כ"ח סוע"א) אמר רבי אלעזר תפח רוחם של אותם שאומרים שלא עתיד הקב"ה להחיות את המתים, שלא יתכן שיעשה מהם בריה חדשה. יבואו ויראו אותם רשעים טיפשים שרחוקים מן התורה ורחוקים מהקב"ה, שהרי בידו של אהרן היה מקל עץ יבש והקב"ה ברגע אחד החזיר את זה ועשה אותו בריה משונה ברוח ובגוף. וא"כ אותם גופות שהיה בהם רוח ונשמה קדושה ושמרו את מצוות התורה והשתדלו בתורה יומם ולילה ועסקו בה והקב"ה בעצמו הטמין אותם בעפר, על אחת כמה וכמה שלעתיד לבוא כשהבורא יתברך יחדש את העולם, שיעשה אותם לבריה וגוף חדש.

"וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (ז, יב)

הניסים שנעשו במטה אהרן

בשמות רבה (פרשה ט' סי' ז') אמר ר' אלעזר, נס בתוך נס, מלמד שחזר המטה להיות כברייתו ובלע אותן. כשראה פרעה כן, תמה ואמר, ומה אם יאמר למטה, בלע לפרעה ולכסאו, עכשיו הוא בולע אותו. אמר ר' יוסי בר חנינא, נס גדול נעשה במטה, שאף על פי שבלע כל אותן המטות שהשליכו החרטומים שהיו רבים כל כך בכמות, שניתן היה לעשות מהן י' עומרים, לא נעשה מטה אהרן עבה יותר, וכל מי שראה את המטה הכירו ואמר, זה מטה אהרן. עד כאן.

וניתן לרמוז זאת בכתוב, "ויבלע", שהוא ראשי תיבות ולאחר עשותו למטה, במטותם יבלע.

והספורנו (כאן) מבאר, שהחרטומים יצרו תנינים מתים, חסרי רוח חיים, ואילו התנין של אהרן היה חי ונושם, לכן בלע את תניניהם, כדי שיראו שהאל יתברך לבדו הוא הנותן נשמה ורוח, מה שאין כח ביד החרטומים. וכזהו ההבדל שבין חכמת התורה לחכמות אחרות, שרק חכמת התורה "תורת חיים" היא, מלאה תוכן ופנימיות, וכלשון ברכת התורה, "אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו".

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם" (ז, יד)

עדות שלב פרעה הפך לכבד, והאם חנטוהו

דבר פלא כתב הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל בספרו איילת השחר (בפרשתנו), במדרש רבה (פרשה ט' סי' ח') מובא, מה הכבד כועס, אף לבו של זה נעשה כבד. עד כאן. ומספר שאדם אחד הגיע לשווייץ בשנת תרצ"ט, וסיפר לו ששמע שהפרופסור של המוזיאון מלונדון, שנמצאים בו הגופות החנוטים של מצרים, סיפר, שכשעסק בגופו של פרעה, ראה שלבו עשוי מבשר כבד, והשתומם עד מאוד מן המראה. אמר לו הרב את דברי המדרש הנ"ל, והרי הנה הם כפשוטם ממש.

אך העיר הרב, שבאמת למאן דאמר במכילתא שפרעה טבע בים, הרי לא חנטו אותו. וגם למאן דאמר שנשאר חי, יש אומרים שמלך אחר כך בנינוה, וכמו שמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ג), ולפי זה לא יתכן שהיה פרעה חנוט, שהרי לא מת במצרים. ואולי אחר כך חזר למצרים וחנטוהו שם.

הקדמה לעשרת המכות

מכיון שעתה התורה מתחילה לספר את עשרת המכות, נקדים לכך הקדמה קטנה.

צריך לידע כי

א. יש מכות שניתנו בהתראה, ויש מכות שניתנו בלא התראה.

ב. יש מכות שניתנו על ידי אהרן במטה, ויש על ידי משה במטה, ויש שעל ידי משה שלא במטה.

ג. יש מכות שהיו משמשות כל אחת עם חברתה, ויש שהיו בנפרד ולא היו כלל עם אחרים. ונרחיב את הדברים בס"ד.

דצ"ך עד"ש באח"ב

בהגדה של פסח כתוב, רבי יהודה היה נותן בהם [בעשר המכות] סימנים, "דצ"ך עד"ש באח"ב". עד כאן. כלומר הסימן שנתן רבי יהודה לעשרת המכות, הוא ראשי תיבות שמות עשרת המכות, "דצ"ך" הוא ראשי תיבות דם, צפרדע, כינים וכן הלאה.

מקשים המפרשים, מהי תכלית כוונת רבי יהודה בנתינת הסימנים הללו בראשי תיבות דווקא, ומה התווסף לנו בחלוקת הסימנים בסדר זה? בספר חיים של תורה (לווינשטיין, וארא עמ' רח"ץ) מביא מההגהות מיימוניות (סוף הלכות חמץ ומצה) כמה פירושים מעניינים, ונביא כמה מהם. א. אם נתבונן, נראה שסדר המכות וההתראות היו בצורה זו, "דם" "צפרדע", ניתנו בהקדמת התראה, ואילו "כנים", בלא התראה. "ערוב" "דבר", בהתראה, ו"שחין", בלא התראה. "ברד" "ארבה", בהתראה, ו"חושך", בלא התראה. נמצא שהמכות מסודרות בסדרות של שלש שלש, שתי מכות בהתראה והשלישית לא, וחוזר חלילה, וכדי לרמוז לסדר זה, לכן חילק כך רבי יהודה את המכות לשלשות.

ב. הראב"ן פירש, שאם נתבונן היטב נראה, שהיו מכות שניתנו על ידי אהרן במטה, והיו מכות שניתנו על ידי משה שלא במטה, והיו מכות שניתנו על ידי משה במטה. ואלו הם, דצ"ך [דהיינו דם צפרדע כינים], ניתנו על ידי אהרן במטה. עד"ש, על ידי משה שלא במטה. באח"ב, על ידי משה במטה. ולכך סימנם רבי יהודה בסדר הזה.

יוצא אם כן, שגם פירושו של הראב"ן בנוי על כך שהמכות מסודרים בסדרות של שלוש, שלוש וכו', כשלכל שלוש היה סדר בפני עצמו. אלא שהפירוש הקודם היה ביחס להתראה, ובפירוש הראב"ן נגלה ענין נוסף של תפקיד המטה, שהשתנה בכל סדר וסדר של סידרת המכות.

ג. רבי יהודה סידר את עשר המכות בראשי תיבות דווקא, היות ונאמר לקמן בפרשת בשלח (טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, והנה תיבת "אשר" עולה בגימטריא, תק"א (105) והוא כמנין, דצ"ך עד"ש באח"ב. ולאור זאת פירוש הפסוק הוא כך, "כל המחלה אשר", שבגימטריא 105, כמנין דצ"ך עד"ש באח"ב, "במצרים", אותם שמתי והשארתי במצרים, אבל "לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך"...

ד. הריב"א יישב זאת בדרך נוספת, האותיות השלישיות שבסדר דצ"ך עד"ש באח"ב המה המכות "כינים, שחין, חושך". ושלושת המכות הללו היו משמשות כל אחת עם חברתה, כיצד, במכת כנים אמנם עיקר המכה היתה כנים, אך נתלוו עמה גם המכות חושך ושחין. וכן גם במכת ה"שחין", עיקר המכה היתה שחין, אך נתלוו עמה גם כנים וחושך. ובמכת "חושך" עיקר המכה היתה חושך, אלא שנתלוו עמה גם כנים ושחין. ולכך סידרם רבי יהודה בסדר זה של שלוש תיבות, כי האותיות השלישיות שבכל תיבה ותיבה, יש להן שייכות זו עם זו וכרמז הנ"ל.

עוד הוסיף הרב שם, שאם תכתוב את שלושת המכות בכתיב חסר האחת מתחת לרעותה, דהיינו, כתוב את המילה "חשך" ושורה מתחתיה תכתוב "שחן", ומתחתיה "כנם", וכעת תקרא את האותיות הראשונות של כל מילה מלמעלה למטה, יצא בידך "חשך" וכשתקרא את האותיות האמצעיות מלמעלה למטה, יצא "שחן", ואת האותיות האחרונות, יצא "כנם", להורות לנו, ששלושת מכות אלו קשורות זו בזו...

ה. וטעם נוסף לרמוז שהקב"ה שליט מתחת לארץ, בארץ, ובשמים, שהרי דצ"ך זה מתחת לארץ, עד"ש זה בארץ, ובאח"ב זה מעל פני הארץ – להורות שהקב"ה שולט בכל הבריאה כולה מעלה ומטה.

טעמי המכות ופנינים הטמונים בהם

בפרשתינו מופיעות המכות דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, מתוך עשר המכות שניתנו על המצרים במצרים. והנה גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל בהגדת החיד"א (עמ' רע"ח והלאה) כתב פנינים וטעמים במכות אלו וכדלהלן.

דם - מדברי המדרש משמע, שהיאור היה אלהיו של פרעה, ואילו המצרים עבדו לטלה. ולפיכך, כשהציע פרעה למשה שעם ישראל יזבחו את זבחיהם במצרים, השיבו משה (שמות ח, כב) הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, ולא יסקלונו, ניחא אתה שעובד ליאור ולפיכך הנך מרשה שנזבח טלאים. אבל המצרים שעובדים להם, בוודאי שיסקלונו. לפיכך במכה הראשונה, הפך ה' את היאור לדם, כי "דם" בגימטריא "טלה", להורות שהאלילים כולם כרות יכרתו, הן של פרעה והן של עמו, אינם חשובים כלום ואין בהם ממש.

צפרדע - הצפרדעים קפצו לתוך התנורים הלוהטים, וחז"ל אמרו שמהן למדו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדושת השם, כשהשליכום לכבשן האש על שלא השתחוו לצלם. ומכה זו באה במידה כנגד מידה, כשם שהמיילדות מסרו נפשן כדי שלא להמית את הילדים כגזירת פרעה, כך נקם הבורא יתברך במצרים במכה שיש בה מסירות נפש.

כנים - בתחילה כתיב "והיה לכנם בכל ארץ מצרים" חסר יו"ד. ולבסוף כתיב "כל עפר הארץ היה כנים", בכתיב מלא שיש בו יו"ד. וכתב רבנו מהר"א מגרמיזא זצ"ל, שבא הדבר להורות, שהיו "עשרה" קבין של כינים על כל מצרי ומצרי.

ערוב - בספרים הקדושים אמרו, שכל ארבע המלכויות ששיעבדו את ישראל, הלא הן, בבל, מדי, יון ורומי, כולן היו במצרים והשתתפו בשיעבוד. ואילו לא חטאו ישראל בעגל, היה שיעבוד מצרים עולה גם לשיעבוד מלכויות. והואיל והמלכויות נמשלו בנבואת דניאל לבעלי חיים, לפיכך לקו בעירבוביית חיות.

דבר - אמרו חז"ל (ילקוט תהלים מזמור ע"ח) שמכת הדבר היתה מתלווה לכל מכה ומכה. וכבר שאלו מדוע לא נצטוו ישראל בכל המכות שלא לצאת מבתיהם, כפי שנצטוו על כך במכת בכורות. וכל אחד ישב בדרכו. ויתכן לומר, שבכל המכות, היו ישראל בארץ גושן ושם לא היו המכות. אבל במכת בכורות, באו המצרים לגושן כדי להנצל מהמכה, לפיכך נצטוו ישראל להסתגר בביתם, כדי שמכת דבר שנתלוותה למכת בכורות לא תזיקם.

שחין - הנה אמרו רבותינו (בעלי התוס' בדעת זקנים) כי השחין היה משמש גם עם הכינים ועם החושך, והטעם בזה, כי שחי"ן הוא בגימטריא שח"ץ והיינו גאוה כי כל בעלי גאוה ושחץ הם בעלי שחין. וכדאמרינן בגמ' (ערכין טו) נגעים באים על האדם בעבור גסות הרוח ולכך בא עליהם שחין בכל סדר המכות לרוב גאוותם וזדונם.

ברד - גילו חז"ל, שהמצרים לא דנו את ישראל בשריפה, כדי שלא יענישם ה' באש, ולכך המצרים זרקום ליאור, כי נשבע ה' שלא יביא עוד מבול. ולא ידעו כי אמנם מבול הוא לא יביא, אבל יגרום לכך שיכנסו מעצמם לים סוף. ולכך הביא עליהם ברד ואש מתלקחת בתוכו, להראותם שיכול להלקותם במים כבאש.

המחשת ניסי יציאת מצרים

ידוע כי המשגיח הגר"י לוינשטין זכר צדיק לברכה, היה ממחיש תמיד את ענין יציאת מצרים. ספרו עליו שבזמן פרשיותנו היה קם בבוקר ובחדרו שבישיבה היה מסדר כסאות וספסלים בצורה שהמחישה את קריעת הים. ונימק הנהגה זו בכך שיציאת מצרים היא היסוד והמפתח להבנת מעשי ה'. וכן היה הסבא מקלם זכר צדיק לברכה מבאר את הפסוק (שמות כ, ב), אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, יתבונן האדם בהוצאתיך מארץ מצרים, וידע ויבין כי אני ה' אלהיך, כי כל חובותנו בעולמנו נלמדות מיציאת מצרים. (מוסר חכמים השלם ח"ב וארא עמ' פ"ח).

מה היה חטא המצרים אחרי שנגזר השיעבוד

הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ה) הקשה, מדוע העניש הקדוש ברוך הוא את המצרים על שהעבידו את בני ישראל, הלא נגזר כן על עם ישראל בברית בין הבתרים שיהיו גרים בארץ לא להם, ושיעבידו ויענו אותם, נמצא שהמצרים קיימו את גזירתו של הקדוש ברוך הוא? ויישב, שלכל מצרי היתה בחירה שלא לצער את עם ישראל, והנבואה ועבדום ועינו אותם, היתה שכלליות העם המצרי יצערו אותם ולא על כל יחיד ויחיד, לך ראה שם, ועוד עמד בדרך זו בהרחבה בשמונה פרקים (פרק ח').

והראב"ד (בהשגותיו שם) מיישב זאת, שכיון שהבורא אמר רק "ועינו אותם", ואילו המצרים הם "עבדו בהם בפרך והמיתו והטביעו אותם", הרי שהוסיפו רבות על הגזירה, לכן נענשו. (מוסר חכמים השלם ח"ב וארא עמ' פ"ח).

אנשים מתנהגים כפרעה

כאשר מתבוננים בפרשת מכות מצרים, רואים שבכל מכה ומכה ממכות מצרים, היה פרעה נכנע, אולם מיד בחלוף המכה, חזר לסורו וחוזר חלילה, וכמובן התנהגות זו, אין בה שמץ מן השכל וההגיון, כיצד לא השכיל לראות את הנולד ולהטיב את דרכיו.

אומר המהרי"ל חסמן זכר צדיק לברכה, מכאן יוצא לימוד גדול לכל בן תמותה, כל הייסורים וההרפתקאות הבאים על האדם במשך כל ימי חייו, אינם שונים מן המכות אשר ניתנו במצרים, שכולם מודים ואומרים שהיסורים הפוקדים את האדם מכוונים מהשמים כדי שהאדם יטיב את דרכיו, וכדברי רבנו יונה "יסורים" מלשון "מוסר", ולכן כשהיסורים פוקדים את אדם הוא מקבל עליו קבלות וחוזר בתשובה, אולם מה תמוה הנהגתו של האדם, שמיד לאחר ההטבה כשעזבוהו היסורים, הוא שוב חוזר לעסקים כרגיל... (מוסר חכמים השלם ח"ב וארא עמ' פ"ח).

שמח בחלקך ואל תפזול לרעך

אומר המדרש (ויקרא רבה פרשה ג' סי' א') טובה דריסה שדרס הקדוש ברוך הוא במצרים בכף רגלו [כביכול במכת בכורות], שנאמר (שמות יב, יב) "ועברתי בארץ מצרים" ["ועברתי", משמעותה שכביכול עבר שם ה' בדריסת רגל], ממלוא חפניים פיח כבשן של משה ואהרן. למה? לפי שבזו היתה גאולה, ובזו לא היתה גאולה. עד כאן. כלומר יש מעלה ועדיפות רק ב"מעבר" שעבר הקדוש ברוך במצרים, על פני זריקת מלא חפנים פיח שזרקו משה ואהרן. ועדיין דברי המדרש צריכים ביאור רב.

גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל בספרו זרוע ימין (ד"ה מכת בכורות) פירש את דברי המדרש, בדרך שיש בה לקח גדול לנו ולמצבנו. מדברי המדרש אנו למדים, שהיה צד לומר, שמכת השחין טובה וחשובה ממכת בכורות, ומדוע? כיון שהשחין לא סר מן המצרים שלקו בו, ונשאר בהם עד יום מותם, ומה גדולה הנקמה שראינו בשונאנו, מה רבה היתה שמחתנו כשחיככו המצרים את גופם בכפייתיות, עד יום מותם. ואילו מכת בכורות היתה רק לשעה, מי שמת מת, ומי שחי חי.

על אף זאת מלמדים אותנו חז"ל שהשקפה זו מעוותת, כיון שמה איכפת לך מה קורה אצל השכן, אצל הזולת, אצל המצרי, אלא עליך לחשוב רק עליך ועל ביתך! כי מה תועלת לך אם המצרי סובל משחין, כשאתה נשארת עבד. לכן שא נא עיניך אל מכת בכורות, שבה נגאלת, ורק בה יצאת לחירות, ולכך למכה זו נאוה תהילה.

למעשה זו היא הצרה של דורנו, דור השפע, יכולים היינו ליהנות כל כך, לשמוח בחלקנו ששפר מצבנו עשרת מונים מהדורות הקודמים. אבל, כל העת עסוקים אנו בפזילה לעבר השכנים, עמלים להשיג את רמת החיים של הזולת, ונותרים קרחים מכאן ומכאן, בחלקנו אין אנו שמחים, ולתאוותנו אין אנו מגיעים.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְגוֹ', לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר וְכוּ' וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ'' (ז, יד-טו)

החוזר בתשובה נעשה כבריה חדשה

למדו מפסוק זה בדרך רמז על התשובה, הן עיקר התשובה היא כשאדם שב בעודו בימי בחרותו, וכמו שנאמר (קהלת יב, א) וזכור את בוראך בימי בחרותיך. [ועיין ביומא (פו:) וברמב"ם (תשובה פ"ב ה"א)], ויש לזה שני טעמים, האחד, מפני שאז תשובתו שלימה, שעושה תשובה בעוד שהיצר הרע עדיין תקיף, ולא כשהוא בימי הזקנה, כשכבר תש כוחו, וכבר אין ליצר הרע כל כך כח ויכולת עליו. והטעם השני, שככל שהאדם ממהר לעשות תשובה, הוא יכול לנצל את הימים הבאים שיהיו בידו.

ובזה פירשו את הנאמר אצל אברהם (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו, "אברהם" הוא כינוי לגוף, "בבקר", בימי בחרותו, "ויחבוש את חמורו", הוא כופה את החומריות שלו, ואז הוא זוכה ל"ויקח את שני נעריו אתו", לקחת איתו את שנות הנערות שלו.

אבל היצר הרע מכניס מחשבה אצל האדם, הלא כבר חטאתי ופגמתי את נשמתי, ועל כן שוב אין לי תקוה חס ושלום, שהרי אני נקרא כבר בחיי מת, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות יח:) שהרשעים בחייהם קרויים מתים, וכיצד תועיל לי התשובה... במחשבות אלו רוצה היצר לייאש אותו שלא לעשות עוד תשובה. אבל צריך האדם לדעת שזו טעות גדולה, כי לעולם לא ננעלו דלתי התשובה. אמנם בודאי שצריך לעשות תשובה כמה שיותר מהר, אבל גם אם לא עשה תשובה מהר, וחטא והרשיע הרבה, עדיין יכול לעשות תשובה, ועל ידי שישוב בתשובה, הקדוש ברוך הוא מקבלו ועושה אותו לבריה חדשה.

וזה שאמר כאן הכתוב, "ויאמר ה' אל משה", רצונו לומר, אל הנשמה, "לך אל פרעה", מלשון פרעון, לכי ותפרעי את חובך, כיון שאדם שיש לו חטאים, הרי הוא כבעל חוב כלפי הקדוש ברוך הוא, ועל ידי התשובה הוא פורע את חובו, "בבקר", רצונו לומר חזור בך עוד בימי הבחרות והנערות, שאז התשובה היא שלימה. ואם תאמר, איך אוכל לתקן את נשמתי, אחרי שפגמתי אותה זה מכבר? לזה ממשיך הפסוק "והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך", רצונו לומר, תקח לך דוגמא מהמטה הזה, שהקדוש ברוך הוא עשה בו נס ונהפך לנחש עם רוח חיים, כך אם תחזור בתשובה, בודאי שהקדוש ברוך הוא יעשה אותך לבריה חדשה, ותוכל לתקן את נשמתך. (בית יעקב).

"הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם" (ז, יז)

סוד במטה היה חקוק שם הוי"ה - ושנקרא כסדרו מעורר רחמים ובהיפוך דינים

בס' ילקוט שושנים למהר''ש מאוסטרופולי זיע"א, מביא בשם רבנו האר"י הקדוש, שידוע שבמטה משה היה רשום בו שם הוי"ה ברוך הוא. והנה כששם הוי"ה נכתב כסדרו, אז הוא מעורר רחמים, ואם הוא נכתב להיפוך, קודם האות ה"א האחרונה, ואחר כך האות וא"ו וכו', הדבר מעורר דינים. והנה כאן במכת דם היה משה צריך לעורר דינים על המצרים, כדי שהיאור יהפך לדם. ולכן היה משה מהפך את המטה, שכאמור שם הויה חקוק עליו, ואז יקרא השם בהיפוך, שהה"א האחרונה תהיה בראש ואחריה הוא"ו וכו', ובזה יעורר דינים על המצרים.

לכן נאמר בכתוב "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי", פירוש, שחלק המטה אשר הוא תמיד בידי כאשר הוא למעלה, בו אכה על המים, ואזי יהפך המטה כלפי מטה, ובזה יתהפך שם הוי"ה ויתעוררו דינים על המצרים.

אבל כשהכה משה בצור, שהיה צריך אז לעורר רחמים על ישראל, כדי ליתן להם מים לשתות, אז היה צריך לאחוז את המטה ישר, כדי שיהא נקרא השם כסדרו מראש המטה לסופו. ולזה אמר "ומטך אשר הכית בו את היאור", שאז המטה שבו הכית את היאור נהפך, "קח בידך", את זה תאחז עתה בידך למעלה, שיהיה המטה ישר, ובזה תעורר רחמים על ישראל, באמצעות שם הוי"ה הנקרא כסדרו.

"וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר" (ז, יח)

מדוע במבול לא נענשו הדגים ובמכת דם נענשו הדגים

מדוע בזמן המבול לא מתו הדגים, ולא אונה להם כל רע באשר לא חטאו (וכדאיתא בקידושין יג.), ולעומת זאת במכת הדם מתו הדגים, ומדוע נענשו? וצריך לומר (שי למורא, שעשוע, עמ' רע"ג ואחרים) כי חטאם של הדגים היה שאכלו בהנאה ובתאווה רבה ללא רחם את ילדי ישראל שהושלכו ליאור בגזירת פרעה מלך מצרים, ועל כך נענשו ומתו במכת הדם.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ וכו' וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים" (ז, יט)

מדה כנגד מדה

בספר אמרי חן בשם הכלי יקר (ז, יז) מבאר מדוע הביא הקדוש ברוך הוא על מצרים את המכות הללו דווקא ולא מכות אחרות? כדי ללמדנו שהנהגת הקדוש ברוך הוא עם האדם היא לשלם לו כפי גמולו במידה כנגד מידה [עיין שם שמבאר כל מכה כיצד עונשה הוא במידה כנגד מידה], דבר המוכיח את גדלות הבורא וגבורותיו. כי דבר כזה, רק הבורא יתברך מסוגל לעשות, וזהו שכתוב (י, ב) ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. שעל ידי האותות והעונשים שעשה השם יתברך במצרים במידה כנגד מידה, הם למען תדעו כי אני ה'.

מעשה בכפרי אחד בשם פלמינג שהיה עובד אדמה, מגדל ירקות ובעל פרות וכבשים ומהם היתה פרנסתו. יום אחד הוא שמע צעקות אדירות, הצילו! הצילו! מיד עזב את עיסוקו ורץ אל עבר מקום הצעקות, שם הוא ראה ביצה טובענית גדולה, ובתוכה נער שמנסה לצאת ממנה, אבל אט אט שוקע וטובע בה, והנער צועק בקול גדול, הצילו. הכפרי מצא קרש גדול, הושיט אותו לנער, וכך הצליח להציל ולהוציא את הנער החוצה מהביצה. פלמינג לקח את הנער התשוש לביתו, קילח אותו, סידר וניקה אותו, חימם אותו ודאג לו לכל מחסורו. לאחר שלושה ימים, עצרה ליד פתח ביתו של הכפרי, כירכרה יפה ומהודרת, ומן הכירכרה ירד אציל מכובד, כשלצידו משרתים לבושים בהדר. האציל קרב אליו וכה אמר, אתה הצלת את הבן שלי, תודה רבה לך, אני רוצה לשלם לך על כך. הכפרי סירב, והלה ניסה לשכנעו שוב ושוב, אך לשווא. ראה האציל שבבית הכפרי ישנו ילד רזה, שניכר שעובד בעבודה קשה, אמר לכפרי, אם תסכים אקח את בנך תחת חסותי ואדאג לספק לו את החינוך הכי טוב במדינה. ככל אשר אתן לבני, כך אתן לבנך!. כיון שבכל הסביבה לא היה מקום לימודים, לכך הסכים מר פלמינג. העשיר לקח את בנו של הכפרי וכאשר הבטיח כן עשה, שלחו ללמוד בבית הספר הטוב ביותר שבנמצא, וטיפל בכל מחסורו של הנער, עד שלימים נעשה דוקטור אלכסנדר פלמינג, ממציא הפניצילין. לאחר מספר שנים, הבן של העשיר נעשה חולה מסוכן, ומה הציל אותו? הפניצילין! היא התרופה שהמציא בן הכפרי שגדלו וחינכו האציל. האציל העשיר חשב לתומו שהוא מציל את בן הכפרי, ולא ידע שבכך הוא בעצם מציל את עצמו, את בנו היקר לו כנפשו.

כאמור, מידותיו של הקדוש ברוך הן במידה כנגד מידה. ולכן גם אם איננו מבינים תמיד את סיבותיו של הקדוש ברוך הוא בהענישו אותנו, עלינו לפחות לבדוק את אופי הצרה שניחתה עלינו, כדי שנראה אם נוכל למצוא רמז לאיזה חטא בעבר שקנה לו משכן בנפשנו, וכשנמצא חטא כזה עלינו לתקנו.

"אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן" (ז, יט)

בור ששתית ממנו מים אל תשליך בו אבן

מדוע אהרן היכה את היאור ולא משה? פירש רש"י (ומקורו משמות רבה פרשה ט' סי' י'), לפי שהיאור הגן על משה, בעת שהושלך לתוכו, לפיכך לא לקה היאור על ידי משה לא במכת דם ולא בצפרדעים אלא על ידי אהרן. עד כאן.

והנה זה מה שאמרו חז"ל (ב"ק צב:) בירא דשתית מיניה לא תשדיה ביה קלא [בור ששתית ממנו, אל תשליך בו אבן]. וזהו משל כמובן, והנמשל הינו, אדם שנהנית ממנו, אל תשיב לו רעה תחת טובה. וכך גם משה רבינו עליו השלום מכיון שהגן עליו היאור כשהיה בתיבה, וגם העפר הגן עליו כשהרג את המצרי כנאמר (שמות ב, יב) ויטמנהו בחול, לכן שלושת המכות הראשונות, דצ"ך, לא נעשו על ידו.

"וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר" (ז, כא)

במכת דם התעשרו ישראל

איתא במדרש (מדרש הגדול ושמות רבה פרשה ט' סי' ט'), ממכת דם העשירו ישראל, כיצד, בא מצרי אל יהודי ושאל כמה עולה כוס מים? השיב היהודי, יש לנו כעת "מבצע", ליטר וחצי, במאה וחמשים דולר, אך זה בתנאי שאתה קונה שישיה... המחיר היה מופקע לכל הדעות, אך למצריים לא היתה ברירה, שהרי היו מוכרחים לשתות, ונאלצו לקנות מים מהיהודים. עד שבא מצרי אחד ואמר, המחיר מופקע, ואי אפשר להמשיך ככה! אמר לו היהודי, אין בעיה, אתה תלך להביא דם מהיאור, ואני בעד מחיר סמלי, של מאה דולר בלבד, אגע לך בחבית, ומיד כל המים שבה יהפכו למים. המצרי הסכים ורץ ליאור, שאב חבית מלאה מים ונשא אותה לארץ גושן. לכן נאמר "ונלאו מצרים", מחמת כובד המשא. כשהגיע לארץ גושן ניגש אל היהודי, שילם לו מאה דולר, וכהבטחת היהודי נגע בדם ונהפך למים. אולם כשהמצרי בא לשתות מן המים, התברר שהמים מלאים דגים מתים, מדיפי ריח רקבון... ומיד צווח, זה מסריח! מקח טעות! השיב היהודי, מה פתאום מקח טעות, אני את שלי עשיתי, נגעתי בדם, והוא אכן נהפך למים. אם אתה רוצה, לך ותביא דם טרי, בלי דגים מתים. ולכן נאמר (ז, כד) ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות, הם חפרו ומצאו דם טרי, נטול דגים, ואותו הם נשאו על גבם לארץ גושן, ושוב, תמורת "מחיר סמלי" נגעו היהודים בדם והפכוהו למים. וכך העשירו אבותינו ממכת דם.

"הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים" (ז, כז)

הצפרדעים והארבה סימנו את הגבול

המדרש (שמות רבה פרשה י' סי' ב') מספר, שהיתה מחלוקת בין מצרים לשכנותיה היכן עובר קו הגבול שבין המדינות. וכשהגיעה מכת צפרדע, הסתיימו הסכסוכים, כי מקום הצפרדעים גילה היכן בדיוק, עובר הגבול. במקום שהיו צפרדעים הוא מצרים, ובמקום שכלו, היא הארץ השכנה. וכנאמר "כל גבולך בצפרדעים", וזאת למד המדרש מתוך שהתורה הוצרכה להדגיש שהצפרדעים יהיו בכל גבול מצרים, כדי לרמז על הסכסוך וכאמור.

לפי זה צריך להבין, מדוע במכת הארבה מוזכר שוב הענין של סימון הגבול על ידי הארבה, שנאמר (לקמן י, ד) הנני מביא מחר ארבה "בגבלך"?

וביאר הרב מטשעבין זצ"ל (הובא בארי במסתרים וארא עמ' ע') שדוד המלך אומר בס' תהלים (קה, לב־לג), נתן גשמיהם ברד, אש להבות בארצם. ויך גפנם ותאנתם וישבר "עץ גבולם". כלומר, אחר מכת צפרדע כשהתברר הגבול, סימנו את הגבול על ידי עצים. ואולם במכת ברד "וישבר עץ גבולם", הרי שנשברו סימני הגבול, ושוב אבד מקום גבולם המדוייק. לכך מודיע משה רבנו לפרעה, שעל פי מכת הארבה, אשר בא תבא ברינה, יסומן הגבול בשנית.

המגיד ממזריטש היה הולך לשמוע את שירת הצפרדעים

מסופר שלאחר פטירתו של המגיד ממזריטש סיפר בעל התניא לתלמידים, שרבנו היה רגיל לילך לאגמים בבוקר בעלות השחר ששם צפרדעים מקרקרות. וביאר בעל התניא את כוונתו, שהיה הולך ללמוד את השיר שהצפרדעים שרות להשם יתברך, כמבואר בפרקי שירה, ורצה לשמוע כיצד הן מהללות להשם יתברך.

צפרדע ודג המבשרים את בא הגשם

בספר הברית (ח"א מאמר י' פרק ט') כתב שיש מין צפרדע הנקרא "צפרדע העלה", יען כי תשכון לרוב על עלי האילן, וקודם - כל גשם, ישא קולו ויצעק לבשר הגשם. והקולות [של מן צפרדעים זה] יחדלון בעת שהאויר זך ויבש. וראה עוד שם שכתב בזה הלשון, ובכן גדולים מעשה אלהינו שברא דג אחד המבשר את הגשם, וזה הדג נקרא "וועטר פיש" [תרגום, דג מים] על שם סגולתו. כי כאשר נשימהו בכלי זכוכית מלא מים, ונשליך עפר בתוכו, ישקוט וינוח כל זמן היות האויר [של העולם] זך ויבש. אולם כאשר יחפוז זנבו כמו ארז, וינענע בו ויעכיר את המים בעפר ההוא, אז נדע כי קרוב הגשם לבוא. כי כן דרכו גם תוך נהר, לא יחפוז אם לא יבטח על הגשם, ואנוכי ראיתיו וכו'.

זבוב המתהפך לצפרדע

בספר שבט מוסר (פרק י"א) הביא דבר פלא, וזה לשונו, זבובים שנפלו למים ומתו, אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהם, חוזרים לחיותן. ואם תמלא צלוחית מים עד חציה ותשליך בתוכה זבובים ותסתום פי הצלוחית, עד ארבעים יום מתהפכים הזבובים לצפרדעים. (אוצר פלאות התורה).

"וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (ז, כח)

מה הטעם שהשליכו הצפרדעים את עצמם למיתה באש

הקדוש ברוך הוא העניש את מצרים בצפרדעים, במדה כנגד מדה, כשם שהם לא הניחו לישראל לאכול פיתם בנחת, ולא עוד אלא שידיהם היו מגואלות בטיט ועפר בזמן שאכלו, כן המצרים פיהם היה מגואל בדם הצפרדעים שנכנסו לתוך הבצק שבתנורים, ונמאס עליהם האוכל.

בספר לבוש יוסף (ישר, וארא עמ' מ"ט) מרחיב את הדברים על פי המדרשים (שיר השירים רבה פרשה ז' סי' יג-יד, שמות רבה פרשה י"ח סי' ה' ומדרש חזית עה"פ אעלה בתמר) שאף חנניה מישאל ועזריה למדו מהצפרדעים קל וחומר, כי נבוכדנצר העמיד צלם גדול מזהב בגובה ששים אמה והניח תחת לשונו של הצלם את ציץ הזהב של הכהן הגדול שהיה כתוב בו השם המפורש שהם מצאו בבית קודש הקדשים, ומכח זה היו נשמעות מפיו של הצלם "אנכי ה' אלהיך" רחמנא ליצלן, ובהשמע קול פולחן וזמרה בכלי שיר, היו כולם כורעים ומשתחוים, וגזר נבוכדנצר שמכל לשונות הגויים ישלחו נציגים להשתחוות לפסל באותה עת, ומעם ישראל בחר שלושה נציגים, חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם.

מה עשו, הלכו להתיעץ עם יחזקאל הנביא שהיה אז גדול הדור, מה עליהם לעשות. השיב להם, שכך למד מרבו ישעיה הנביא (ישעיה כו, כ) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", כלומר שיתחבאו ושלא ילכו. אמרו לו, רבנו שאלתנו אינה האם ללכת או לא, כי אנו רוצים לקדש שם שמים, אלא כך שאלתנו, האם ה' יעשה לנו נס או לא. הלך ושאל את הקדוש ברוך הוא, והשיב לו שלא יצילם. אף על פי כן אמרו, בין אם יצילנו ה' ובין אם לא, אנו מוסרים נפשנו על קדושת ה'.

כשראה אותם הולכים החל יחזקאל לבכות ואמר, חבל על צדיקים אלו שחלילה יאבדו מהעולם. התגלה אליו מלאך ה' ואמר לו, על אף שנאמר לך בנבואה שלא ינצלו, היה זה כדי שכן תאמר להם, ושהם ילכו לשם שמים, אבל באמת הקדוש ברוך הוא יציל אותם. אך ביקש המלאך שלא יודיע להם שינצלו, כדי להגדיל שכרם שיעמדו בנסיון.

כשהגיעו ליד הצלם, למרות שכולם השתחוו, הם עמדו זקופים שנאמר "זאת קומתך דמתה לתמר", כשם שעץ תמר עומד זקוף, כך הם עמדו. מיד כעס המלך וציוה שיזרקו אותם לתוך כבשן האש שהוסק שבעה ימים ולילות. באותה שעה שלחו את המלאך גבריאל מהשמים כדי להצילם, צינן בפנים הכבשן והקדיח מבחוץ, ואלה שמבחוץ שזרקום, נשרפו, ואילו הם נשארו חיים. הביט נבוכדנצר תמה ואמר, אני רואה ארבעה בפנים, עד שהבין שהרביעי זה המלאך. התחיל נבוכדנצר לשבח את הקדוש ברוך הוא ואמר "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האמים".

ובתלמוד ירושלמי (שבת סוף פרק במה אשה) כתוב, שכשטיילו בתוך כבשן האש, כביכול המלאך גבריאל נכוה מהחום האדיר שהיה שם, וחנניה מישאל ועזריה התיזו מים לרפאותו, ואז הבינו כולם ששלושת הצדיקים חשובים יותר מהמלאכים. צעק נבוכדנצר שיוציאום לחוץ והריח בזקנם לדעת האם יש ריח של חירוך, והריח בהם ריח של גן עדן. ואז שיבח את הקדוש ברוך הוא ואמר "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר", כלומר האותות והמופתים התמוהים אשר עשה עימי אלהים, עלי יאה ונאה להגיד ולספר, בא המלאך וסטרו על פיו, משום שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בשבח הגויים, כדי לא לעורר קטרוג על עם ישראל.

בסופו של דבר כעבור כמה ימים ביקש דניאל (שהיה מאוד אהוב בעיני המלך) מהמלך לנשק לצלם בפה, והסכים המלך לכך. עלה על סולם גבוה ששים אמה, בכדי להגיע לאותו צלם, והשביע את הציץ שהיה מונח תחת לשונו של הצלם, שיצא תיכף ומיד ולא יחלל שם שמים. ומכיון שיצא הציץ, מיד נפל הצלם, וכולו נעשה לרסיסים, כי הצלם היה עומד מכח הציץ, וכל האנשים שהיו שם, חטפו חתיכה מהצלם, מכיון שהיה כולו עשוי מזהב טהור. ובראותם זאת לקחו כולם את דמות העבודה זרה שלהם והיו משברים אותם, ועשו פעמונים ותלו אותם בצוארי כלביהם וחמוריהם, והיו מקשקשים בהם ואומרים, באו וראו למי היינו משתחווים...

וזהו שנאמר (דברים ד, כח) "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון, ולא יאכלון ולא יריחון", ולא כתוב "ולא ידברון", משום שאותו צלם בתחילה דיבר בכח הציץ. אבל לאחר מכן כתוב "ובקשתם משם את ה' אלהיך", כלומר שלאחר שביקש דניאל את הציץ שבו שם ה', אז כבר לא יכל אותו צלם לדבר.

ההצלה של חנניה מישאל ועזריה נעשתה בזכות מסירות נפשם, שהלכו על דעת למות בכבשן האש, כפי שלמדו מהצפרדעים, ומה הצפרדעים שאין מצווין על קדושת ה', ובכל זאת זרקו עצמם בתנורים ובמגשים בעוד שהם חמים, אנו שמצווין על קדושת ה', על אחת כמה וכמה.

ובמדרש שוחר טוב כתוב שבצפרדעים היו בהם דרגות, החשובים שבהם זרקו עצמם לתוך כבשן האש, והפחותים העדיפו ללכת לתוך מיטתו של פרעה. וכתוב לאחר מכן (ח, ט) וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות, ואילו מן התנורים לא כתוב שמתו, לומר לך שאותן שנכנסו לתנורים, לא מתו, וזאת משום שמסרו עצמם על קידוש ה'.

וכשם שהצפרדעים לא התיחסו לחום ולקור, ונכנסו לכבשנים, ולמקומות צוננים ובזה קידשו שם שמים ברבים, כך על האדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולקדש שם שמים בכל מצב.

"וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ" (ז, כח)

פרעה לקה ראשון ויותר מעמו

בזוהר הקדוש (ח"ב דף כט סוע"ב) מבאר מדוע פרעה לקה יותר מעמו וגם לקה ראשון, כנאמר כאן בפסוק, שהצפרדעים תחילה באו "אצלו", וגם נאמר כאן שהצפרדעים הגיעו גם אל מטתו, בשונה מב"עבדיו" שלא כתוב שבאו הצפרדעים במטתם. זה מפני שבשעה שנלקחה שרה אל פרעה, ציווה לאומנים שלו לצייר את דיוקנה של שרה במטתו, והיה נהנה מציור זה, ולכן לקה הוא תחילה ועל מטתו במשכבו.

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן" (ח, ד)

הצפרדעים צוחקים על פרעה

כתוב במדרש הגדול (כאן), אמרו עליו על פרעה הרשע, שנתעטר בבגדי מלכות וישב על כסאו וכל גדולי מלכות לפניו, ובאותה שעה נזדמנו להם הצפרדעים והיו נכנסים מפי טבעתו ויוצאים מפיו, וכל אוכלוסין וגדוליו כך [וכך אירע לכל האוכלוסיה ולגדולי המלכות], והיה הצפרדע קורא ממעי פרעה, ועונין לו חבריו ממעי גדוליו. והיה הצפרדע אומר לחברו, אימתי נצא מכאן? והיו עונין לו, עד שיבוא בן עמרם ויתפלל עלינו. לכך "ויקרא פרעה למשה ולאהרן". עד כאן.

"וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה" (ח, ז)

עד היום הזה יש צפרדעים ביאור

כתב רבנו בחיי (לקמן י, יט) וזה לשונו, והנה דברי משה בתפלתו נאמנים לשעה ולדורות, וכן בדיבורו שאמר "רק ביאור תשארנה", נשאר שם עד היום שרץ המים הנקרא אלתמס"ה [קארקאדיל (-בלע"ז, ובעברית- תנין).] ושם מתגדל. ואומרים כי לפעמים יוצא מן המים שבנהר נילוס ששם גידולו, ויוצא אל שפת הנהר, ובולע מה שמוצא, שנים או ג' בני אדם ביחד. ואין שולטים בגופו חנית וחיצים, אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו. ואמרו הרופאים כי יש לו ארס, והנוגע בגופו מזיק לאדם אפילו אחר מיתה, והוא מין צפרדע. והנה מכח דברי משה, נשאר השרץ הזה. עד כאן לשונו.

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (ח, יד)

בתחילה היו הכינים בבהמות ובאדם ורק אח"כ בעפר

כפילות הפסוק כאן צריכה ביאור, הן בפסוק הקודם נאמר "ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים" וכו', ואם כן לשם מה התורה כופלת שוב ואומרת, ותהי הכנם באדם ובבהמה? הרב חיד"א בספרו ראש דוד (וארא, במכת כינים, עמ' קפ"ג) הביא שישב זאת "הרב מופת הדור מהר"ח אבולעפייא בספר הבהיר עץ החיים" (עמ' נז), בזה הלשון, אם בתחילה היה כל עפר הארץ כנים, יש פתחון פה לחרטומים דלא מצו לאפוקי כנים, כי לא נשאר עפר בארץ והכל היה כנים. ולכן, בתחילה היו הכנים באדם ובבהמה לבד, והעפר היה כמות שהוא, עפר כהוייתו, ואז בקשו החרטומים להוציא הכנים מהעפר ולא יכולו, והודו על כרחם ואמרו (פסוק ט"ו) אצבע אלהים היא, ואחר זה היה כל עפר הארץ כנים, ולא נשאר עפר כלל.

כלומר, כפילות הפסוק בכוונה מכוונת היא, שהנה כאן בהקשר לעשיית החרטומים בלטיהם שלא הועילו מעשיהם כלום, נאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה, ולא נזכר שהיתה הכינה גם בכל עפר הארץ, בשונה מהפסוק הקודם, ששם כתוב שגם ב"כל עפר הארץ היה כנים", וזאת ללמדנו, שבתחילה הכינה היתה רק באדם ובבהמה, ועדיין לא נהפך כל עפר הארץ לכינים, כי אז היה לחרטומים לתרץ את אי יכולתם לעשות כינים, בכך שלא נשאר עפר להופכו לכינים... לפיכך השאיר להם ה' עפר לרוב, ורק אחר שהודו ואמרו "אצבע אלהים היא", הרחיב ה' את המכה בכפל כפליים, ונעשה "כל עפר הארץ היה כינים". מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית.

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" (ח, יד)

השד אינו שולט על בריה פחותה משעורה

מדוע לא יכלו החרטומים להוציא את הכנים, בזמן שהיו מומחים גדולים בעשיית כשפים? מבאר רש"י הקדוש (כאן, ומקורו מסנהדרין סז:) שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. עד כאן לשונו. כלומר החרטומים היו מכשפים על ידי השבעת שדים, ואז השדים היו סרים לפקודתם להביא ממרחק כל חפצם ומשאלתם במהירות הבזק. אך היות והשדים אינם שולטים על בריות הקטנות מגודל שעורה, לפיכך השדים לא יכלו להביא כינים ממקום אחר. לכן במכה זו הודו ואמרו החרטומים, "אצבע אלהים היא", כיון שידעו היטב את מלאכתם, שאין השדים שולטים בכינים, ובראותם מכת כינים, הודו ואמרו ה' הוא העושה זאת, ואין זה כישוף.

ונרמז הדבר במילים "ולא יכלו", שבראשי תיבות הן, ופחות כשעורה, אין להם יכולת לברות ולהוציא.

"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (ח, טו)

כל מצרים גודלה כאצבע אלהים

בספר דרוש שמואל (הובא בספר ילקוט חמישאי כאן בשם ספר פרדס יוסף) פירש פסוק זה על פי הגמרא (עירובין כא.) שמבארת את הפסוק (ישעיה מ, יב) "ושמים בזרת תכן", שכל העולם כולו הוא בגודל חצי אמה על חצי אמה [במידתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול]. וכמו שפירש רש"י שם. והנה האמה היא ששה טפחים, והטפח יש בו 5 אצבעות. נמצא שבכל אמה יש 03 אצבעות, שהרי 5 אצבעות 6 x טפחים = 03 אצבעות, שהוא גודל אמה. והנה כל העולם כולו יש בו 0006 פרסה, נמצא שכל אצבע של הקדוש ברוך הוא כביכול היא 004 פרסה. שהרי העולם כולו הוא חצי אמה וחצי אמה יש בה 51 אצבעות, שהרי באמה 03 אצבעות. ואם תחלק את 6000 פרסאות, ל-15 אצבעות, יעלה בידך 400 פרסה בדיוק. נמצא שכל אצבע של הבורא, כביכול, גודלה 004 פרסה. ובגמרא (פסחים צד.) מבואר שגודל ארץ מצרים הוא 004 פרסה. נמצא שאמת אמרו החרטומים "אצבע אלהים היא", היינו שכל מצרים כולה גודלה רק "אצבע אלהים". (נפלאות מתורתך).

"הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ אֶת הֶעָרֹב" (ח, יז)

כל עשרת המכות בימות המשיח

לשון הפסוק "משליח" אינה רגילה, ומדוע לא נכתב "שולח", וכמו שמצינו בנאמר (שמות ט, יד) הנני "שולח" את כל מגפותי? אלא זאת משום ש"משליח" יש בו אותיות "למשיח", לרמז, שככל האותות שעשה הקדוש ברוך הוא למצרים, כן עתיד לעשותם לימות המשיח. שנאמר (מיכה ז, יד) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ודרשו רבותינו ז"ל (זוהר חדש ח"א דף ג' רע"א) "נפלאות" אותיות נ'-פלאות, שיביא על האומות כשיגאל את ישראל.

"וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (ח, יז)

הערוב באו עם האדמה שגדלו עליה

בספר נחלת יעקב (לוברבוים, כאן) עמד על כוונת הפסוק "וגם האדמה אשר הם עליה", מה שייכות יש לאדמה עם מכת הערוב?

והנה מצאנו בגמ' (סוטה מו:) לגבי אלישע הנביא כשחזר מיריחו לאחר שריפא את המים המרים עלו לקראתו נערים ואמרו לו עלה קרח עלה קרח, ומובא בנביא שיצאו דובים מהיער ואכלום. והנה נחלקו בגמ' שם דיש אומרים שהיה נס אחד שבאו דובים שלא היו כלל ביער ואכלום, וי"א שלא דובים ולא יער היה שם ונס בתוך נס היה. ולכאורה נשאלת השאלה מדוע יש צורך להרבות בניסים מספיק שיהיה רק נס אחד לברוא דובים ומה יש לברוא ג"כ יער?

ומסבירים ע"פ הגמ' בעירובין (סא.) "כלבא בלא מתא שב שנין לא נבח" [תרגום, כלב בלא עירו, שבע שנים אינו נובח], כלומר, תקיפות הכלב ועוזו יכונו רק בהיותו נמצא במקום גידולו, וכשהוא מגיע למקום חדש, אפילו אינו נובח. קל וחומר שאינו חצוף לחבול ולשלוט בבני אדם.

ולפ"ז מובן מדוע היה צריך לברוא היער שע"י שיוצאים הדובים ממקומם הטבעי ביער, אינם מפחדים ויותר יש להם כח לשלוט ולחבל. והנה אותו הענין גם במצרים שהקב"ה הוסיף נס על נסי מכת הערוב, כנאמר "ומלאו בתי מצרים את הערב וגם האדמה אשר הם עליה", דהיינו שהערוב יבוא יחד עם האדמה אשר גדלו עליה, ובזה יגיעו החיות במלא מרצם, בעוז ובתעצומות בכדי להמית ולחבול במצרים במכות רבות ונאמנות.

חיה הנקראת "ידוע"

בדרך אחרת ביאר בספר פנים יפות (כאן) בשם זקינו הגאון ז"ל, שבין שלל החיות שהגיעו להכות את המצרים, היתה גם "אדני השדה", הנזכרת במסכת כלאים (ח, ה) שיש לה דין חיה, ויש אומרים ששמה "ידוע" [והוא הידעוני המוזכר בתורה (דברים יח, יא)], וכמין חבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בה, ואותו חבל היוצא מן הארץ מחובר בטבורה של החיה, ואם יפסק החבל, מיד היא מתה. וצורתה צורת אדם בפרצוף ידים ורגלים, ואין כל בריה יכולה להתקרב אליה, כי היא הורגת וטורפת כל הקרב אליה. וכשרוצים להורגה, יורים בחיצים על חבלה, עד שהוא נפסק, ובאותה שעה צועקת בקול גדול ומתה. וכיצד תוכל חיה זו להגיע אל בתי מצרים כשהיא בחייה, כדי לזכות לאכול "כזית" מהמצרים? לכך ה' הביא חיה זו, יחד עם האדמה שתחת רגליה, שלא יפסק החבל הקשור לטבורה, ותוכל גם להשתתף בציווי הבורא להזיק למצרים במכת ערוב.

"וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ח, יח)

חיות שבאו מן הים במכת ערוב

כתב בספר הישר (פרשת בא, ודבריו הובאו בספר ילקוט מעם לועז כאן), בתחילה כשהיו המצריים רואים את החיות באות, היו סוגרים היטב את שערי הבתים והחלונות שלהם, והיו סבורים שבזה יוכלו להימלט ולהנצל מהם. מה עשה הקדוש ברוך הוא, הוציא מן הים מיני ברואים הדומות קצת לבני אדם, ולהן זרועות ארוכות עשר אמות והן נקראות סירינות הים, והיו עולות על הגגות והורסות את הגג, והיו מושיטות ידיהן ופותחות הדלתות, והיו חוטפים ילדיהן, ועשו בהן השחתה גדולה. (אוצר פלאות התורה).

"וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (ח, יט)

סוד אות ו' שחסירה בתיבה פדת

כתב בעל הטורים, ג' במסורה, דין חסר, וב' מלאים. עד כאן. דהיינו בתנ"ך מופיעה המילה "פדות", ג' פעמים, פעם אחת חסרה ללא האות ו' וב' פעמים מלאה. א, ושמתי פדת. ב, (תהלים קיא, ט) פדות שלח לעמו. ג, (תהלים קל, ז) והרבה עמו פדות.

וביאר זאת רבנו בחיי, היות ו"פדות" מצרים היתה גאולה חסרה, שהרי אחריה יצאו עם ישראל לגלות, לכך היא נכתבה חסרה. אולם פדות הכתובה בכתיב מלא, שם עסוקים הפסוקים בגאולה העתידה, שהיא תהיה גאולה שלימה, לפיכך כתובים הם בכתיב מלא.

בספר ילקוט חמישאי כתב בשם ספר יגל יעקב (ושמעתי כן בשם מורנו ראש הישיבה הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל), שזהו גם פירוש הפסוק בפרשתנו "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך", היינו בגאולה זו של מצרים הפדות חסרה ו', לפי שלא תהיה גאולה שלימה. אבל "למחר", היינו לעתיד לבוא "יהיה האות הזה", "יהיה" תוספת "האות" ו', ואזי תהיה "פדות" מלאה ו', שהיא הגאולה השלימה.

וסוד ההבדל בין הגאולות, יבואר על פי דברי האור החיים הקדוש על הפסוק (בראשית מט, יא) "כבס ביין לבושו" וזה לשונו, כי גלות ד' שבו יִגָלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבוא. עד כאן.

הכלל העולה, שהגאולה תלויה בעסק התורה, ועל כן בגאולת מצרים שעדיין לא ניתנה תורה, לכך היתה הגאולה חסרה, ועל כן נכתב "פדת" חסר ו', כי האות ו' רומזת לתורה (תיקוני הזוהר ריש תיקון מ"ד דף פ"ב ע"ב, ובכמה דוכתי), וכיון שבגאולה זו טרם קיבלו ישראל את התורה והיתה התורה חסרה, נחסרה האות ו'. אבל על הגאולה העתידה נכתב "פדות" מלא, כיון שבא תבא היא על ידי עסק התורה, המחברת את ישראל לאביהם שבשמים, והאות וא"ו הרומזת לתורה, משלימה את הגאולה.

"וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ" (ח, יט)

בין "עמי" ל"עמך" אשים עליך

רבנו יוסף חיים ע"ה בספרו אדרת אליהו (וארא דף מ"ג ע"א ד"ה ושמתי) מבאר את הפסוק בדרך נפלאה, דהנה ההבדל בין המספר של תיבת "עמי" [שעולה בגימטריא 120], ל"עמך" [שעולה בגימטריא 130] הוא עשר, וכאן רמז ה' לפרעה, שבעבור הכבדת ליבך, שאינך רוצה להוציא את ישראל ממצרים, "ושמתי" את ה"פדות", דהיינו "אשים" את ההפרש, ש"בין" המספר "עמי" "ובין" המספר "עמך", שהוא עשר, דהיינו אשים עליך את עשרת המכות.

הכנעת הקלי' ע"י התורה ויחוד קוב"ה ושכינתיה

הנה אם נשים לב נראה כי האות הראשונה והאחרונה של התיבה "פדות", הן "פת", ובאמצעה נמצאות האותיות ד, ו. והנה האותיות "פת" עולים בגימטריא כשמה של פלוני"ת (שהיא לילי"ת), וכיצד מפרידים ומוציאים אותה מהלב? על ידי האותיות "ד' ו", הרומזות לקודשא בריך הוא ושכינתיה, כי אותו' הוא בחי' קב"ה (הנקרא ו"ק דאצילות ואות ו' דהוי"ה) ואות ד' היא השכינה (כי היא דלה ועניה וגם היא דלת וכניסה לכל הספירות העליונות), והיינו שעל ידי היחוד הגדול של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

גם האותיות "תפ" עולים בגימטריא "תלמוד", שעל ידי לימוד התורה, מתייחד קודשא בריך הוא עם שכינתיה, הנרמזים באותיות ד"ו שבתוך פדו"ת, ובזה גורמים להכניע את "פלונית" הנ"ל. שאין ה' שלם ואין הכסא שלם, עד שימחה שמו של עמלק, הסטרא אחרא, וזה יעשה רק על ידי התורה הקדושה.

גם "פדות" הוא אותיות פ"ד תעניות שעם ישראל צמים בימי השובבי"ם שחלים בפרשיות אלו, כדי לתקן מה שאפשר.

המות הוא רק לרשעים

"ושמתי", יש בו אותיות יש-מות, הרומז "שיש מות", כלומר הסיבה "שיש מות" בעולם, הוא "פדות בין עמי", שהם צדיקים, "ובין עמך" שהם הרשעים. כי (ברכות יח:) הרשעים בחייהם נקראים מתים והצדיקים במיתתם קרואים חיים.

"כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם, הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ וְכוּ' וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ט, ב-ז).

הקדוש ברוך הוא מוכיח לפרעה שעם ישראל אינם עבדים שלו

בספר קרן לדוד (גרינוולד, וארא עמ' מ"ט) מדייק בפסוק שני דיוקים: א. המילים "ועודך מחזיק בם" נראות כמיותרות, ומה היה חסר אילו היה כתוב רק "כי אם מאן אתה לשלח את עמי". ב. אחרי שפרעה ומצרים הוכו ב"מכת דבר", כתוב בפסוק, "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם", משמעות הפסוק הינה, שבגלל שלא מתו ממקנה ישראל, היה לו לשלחם, ואף על פי כן ויכבד לבו ולא שלחם. וצריך לדעת מהי הסיבה הגדולה שבראותו שלא מתו ממקנה ישראל היה לו לשלחם, הרי פרעה ראה את יד ה' בעוד צורות רבות ומגוונות, ומדוע דוקא על ידי כך היה לו לשלחם.

מסביר "הקרן לדוד" הסבר נפלא, טענת פרעה היתה שמאחר שגזירת הגלות והשיעבוד על עם ישראל ניתנה לארבע מאות שנה, כמו שכתוב (בראשית טו, יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין לא נשלמו מנין שנות השיעבוד, ממילא הוא אינו מחוייב לשלחם, אחר שזכה בהם למשך ארבע מאות שנה, ודינם כדין עבד שקנה אותו רבו למשך זמן, שאי אפשר לחייבו לשחררו קודם מלאות זמן ימי העבדות שקנאו. אולם תשובתו היא על פי הגמרא במסכת פסחים (פח:) מה שקנה עבד קנה רבו, וכדלהלן, ובזה יובנו היטב דברי הכתובים כאן:

הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו שיאמר לפרעה "אם מאן אתה לשלח את עמי" בטענה כי "ועודך מחזיק בם", דהיינו משום שאתה מחזיק בם, כאדם המחזיק בשלו, אראך טעותך שלא תצדק בדברך, כי "הנה יד ה' הויה במקנך וגו' והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים", שאם האמת כדבריך שהם עבדיך, בזאת תבחנו, הן כלל הוא שמה שקנה עבד קנה רבו, ולכך אם מתים ממקנה מצרים, מהראוי שגם ממקנה ישראל ימותו, כי הם שלך, אולם אם לא ימותו ממקניהם, מזה יוודע שלא צדקת, ואינם עבדיך, ולכן אין לך שום היתר להמשיך לשעבדם. על כן שלח פרעה לחקור על הדבר, כנאמר "והנה לא מת ממקנה ישראל", ומעתה היה לו להודות על ידי זה שבני ישראל אינם עבדיו ולשלחם. ברם אף על פי כן פרעה ברשעו "ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם". ובזה מדוייקים דברי הפסוק הפלא ופלא.

"וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ט, ו-ז)

הבהמות של המקלל כן מתו במכת דבר כיון שיחוסו מצרי

בספר גן רוה (ערזאהן, וארא דף נ"ד ע"א, נדפס תרע"א) הקשה, מדוע בתחילה נאמר "לא מת אחד", דהיינו שאפילו אחד לא מת ממקנה בני ישראל, ואילו אחר כך נאמר "לא מת ממקנה ישראל עד אחד", ומשמע שאחד כן מת? ועוד, מדוע בתחילה נאמר "וממקנה בני ישראל", ואילו אחר כך נאמר "ממקנה ישראל", "ישראל" לבד, ולא בני ישראל?

ותירץ הגן רוה, וכן מובא בספר מעיינה של תורה (כאן) בשם הגר"א מוילנא זצ"ל, שהנה "המקלל" שחירף וגידף את השם שנפסק עליו בתורה (ויקרא כד, יד) הוצא את המקלל וגו', היה הבן של שלומית בת דברי, ככתוב בתורה שם (פסוק יג), ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (במדבר רבה פרשה ט' סי' י"ד) שהוא נולד מאותו מצרי שהרגו משה, מפני שאנס את שלומית. ולפי הדין אותו בן נחשב למצרי ולא לישראל, וכמו שכתב הרמב"ן (ויקרא שם) בשם חכמי צרפת, שלפני מתן תורה ביחוס, הולכים אחר האב, ולא אחר האם. וכיון שכן, במכת דבר גם הבהמות של אותו בן מתו, שהרי כאמור נחשב הוא למצרי. אמנם פרעה לא ידע מזה וחשב שהוא ישראל כשר, ולפיכך חשב פרעה הנה סוף סוף נמצא כן גם במחנה ישראל.

ומעתה הכל אתי שפיר, התורה מעידה שאכן "וממקנה בני ישראל לא מת אחד", היינו שלפי האמת "מבני ישראל" האמיתיים, לא מת אפילו אחד מן הבהמות. אמנם פרעה שלח ומצא שמתו "ממקנה ישראל", אצל אותו בן שחשב פרעה שהוא ישראל. ולכן נאמר כאן "ישראל" ולא בני ישראל, לפי שהוא גדל בעם ישראל, אך לא היה מ"בני ישראל", כי היה מצרי. ולכן נאמר "ולא מת עד אחד", היינו שאחד כן מת מן הבהמות, אי לכך "ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם".

"וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה" (ט, ח)

עד היכן זרק משה האפר

אמרו במדרש (שמות רבה פרשה י"א סי' ה') וזרקו משה עד כסא הכבוד. עד כאן. והנה תיבת "השמימה", במספר קטן, יחד עם האותיות, עולה מספר "כסא הכבוד".

"כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי" (ט, יד)

ארבע מיתות בי"ד שהיו במכת ברד

הכלי יקר (כאן, ד"ה ולפי שחטא) מבאר את החומרא היתירה שהיתה במכה זו, עד שנאמר עליה "את כל מגפותי", מפני שבה היו כלולות ד' מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק. כך: סקילה, לפי שהיו אבני הברד יורדות עליהם וממיתות אותם. שריפה, האש שבתוך הברד היתה שורפת אותם, כנאמר (להלן ט, כג) ותהלך אש ארצה. חנק, שהיו נחנקים מריבוי המים שבתוך הברד, כי אולי נטבעו קצתם בשדה במטר הברד. הרג, שנאמר (תהלים עח, מז) "יהרוג" בברד גפנם, וכיון שלשון הריגה אינה שייכת בגפן, בא הפסוק לרמז על אנשי מצרים שיקרים למצריים כגפן, ועליהם נאמר "יהרוג".

"עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם" (ט, יז)

רמזים נאים בפסוק

עודך מסתולל בעמי סופי תיבות "כלי", כיון שנשתמש פרעה בעם ישראל כמו שמשתמשים בכלי, עד שהוא מתבלה ומשליכים אותו לאשפה, כן פרעה השתמש בעם ישראל עד ששבר את גופם.

זאת ועוד, "כלי" ראשי תיבות כהנים לוים ישראלים, לרמז את חביבותם של עם ישראל, שעתידים כשיצאו ממצרים להיות כהנים לוים וישראלים.

עוד שמעתי עודך מסתולל בעמי לבלתי, ראשי תיבות "בלעם", ושמו נרמז כאן, לפי שהוא היה באותה העצה שיעצו על ישראל. כמו שאמרו רבותינו ז''ל (סוטה יא.) שלשה היו באותה העצה של כל הבן הילוד, והם: יתרו, בלעם ואיוב.

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ט, כג)

היפוך סדרי בראשית במצרים

דבר פלא הובא במלבי"ם (כאן) וזה לשונו, הנה משה אמר הנני ממטיר כעת מחר ושרט שריטה על הכותל והודיע שברגע זו שיגיע הצל לשריטה זו יתחיל הברד, והמצריים היו מדקדקים אחריו שלא יאחר רגע שאז יאמרו בדאי הוא, וידוע שמעת שיתחיל הברד לרדת ממקום העבים עד שיגיע לארץ שוהה איזה רגעים, וכן קול הרעם היוצא מן העבים עד שיגיע למטה שוהה ג"כ משך זמן, אבל הברק נראה תיכף באותו רגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות א"צ משך זמן, וע"כ נראה תמיד הברק לפני הרעם הגם שהרעם יוצא קודם, מפני שחוש הראות יקדים מוחשיו לפני חוש השמע, וא"כ כשהגיע הרגע ששרט שריטה בכותל שאז יצא הרעם למעלה ואחריו הברק, בכל זה לא נשמע הרעם למטה עד אחר איזה רגעים, וכן הברד שירד ברגע זו ממש ממקום העבים לא בא למטה עד אחר איזה רגעים, רק הברק יתראה תיכף לא הברד והקולות ויאמרו משה בדאי הוא כי אחר המועד, ולכן היה בזה נס גדול שבאותו רגע שיצא הברד והרעם ממקומו למעלה ברגע זו ממש כבר היה למטה, ורק במהירות כמו הברק שיורד בלא משך זמן, ובזה היה פה שנוי בברד ורעם טבעי שהברק מתראה לפני הרעם, אבל פה שהברד והרעם הלכו במהירות כמו הברק, התראו הם לפני הברק, כי הרעם יוצא תמיד קודם הברק, רק שבלתי נשמע תיכף מפני התאחרות הקול, ופה שהקול וכן נפילת הברד לא נתמהמה רגע קדמו הם אל הברק, ועז"א וה' נתן ולא אמר וה' המטיר ברד, כי לא היה בדרך המטר הטבעי, רק ענין נסיי שנתן ה' שיקדמו הקולות וברד ואח"כ ותהלך אש ארצה שהוא אש הברק. והנה הנס הגדול הזה לא היה צריך אלא ברגעים הראשונים, שלא היה אפשר שיגיע הקול והברד למטה בדרך הטבע, הי' צריך שירד במהירות בנס לאמת נבואת משה, אבל אחר שעברו הרגעים הראשונים שכבר יגיעו הקולות והברד למטה בדרך הטבע, נפסק הנס הזה וירדו כדרך הטבע, ועז"א וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, שאח"כ המטיר ברד כדרך המטר הטבעי, שיורד כדרכו ושוהה בהליכתו כפי חוקי הכובד והתנועה. והבן.

נשמעו הקולות בכל העולם

בספר תוספות השלם (כאן) כתבו בזה הלשון, "נתן קולות וגו', נשמע הקול בכל העולם כמנין נתן". עד כאן. כלומר, "נתן" עולה בגימטריא ת"ק, והזמן שלוקח להלך את כל העולם כולו הוא ת"ק שנה, כמבואר במסכת פסחים (צד:) וברש"י שם (ד"ה וכן). ובזה רמזה התורה, שקולות הרעמים במכת ברד נשמעו בכל העולם, במהלך ת"ק שנים, שהוא מנין "נתן".

"וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד" (ט, כד)

האש והמים עשו שלום לכבודו יתברך

בילקוט ראובני (סוף וארא) מביא שכתוב במדרש חזית, מים ואש שונאים זה לזה, וכשראו מלחמתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נלחם במצרים, עשו שלום ביניהם, ועשו מלחמות הקדוש ברוך הוא במצרים. הדא הוא דכתיב [זה מה שכתוב], ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, נס בתוך נס. עד כאן.

הברד ירד בגובה ששה טפחים

במדרש הגדול איתא, רבי יוחנן אמר, שלשה טפחים התחתונות ברד, שלשה טפחים העליונות אש. היה המצרי יושב, נכוה בברד [מקבל כויית קור]. עומד, נכוה באש. כמשפט רשעים בגהינם, שהן נידונין ששה חדשים בחמה, וששה חדשים בצנה. עד כאן לשונו.

"ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ט, כז)

פרעה גרם לפירוד בשם הוי"ה

ראשי תיבות "ה' הצדיק" הם "יה", וראשי תיבות "ועמי הרשעים" הם "וה", ויחד הוא שם הוי"ה, אולם פרעה שם הפרדה באמצע, ואמר "ואני", לפי שפרעה פגם בשם כשאמר (לעיל ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו", שכפר ביחודו של הקדוש ברוך הוא, והפריד את האותיות י-ה מהאותיות ו-ה וזהו פגם גדול (וכמ"ש בזוה"ק בכמה דוכתי). ולכן נאמר בפסוק (תהלים עט, א) "אלהים באו גוים בנחלתך", הגוים באו ונכנסו בתוך שם הוי"ה, בתוך "נחלתך", ועל כן ממשיך הכתוב (שם ו) שפוך חמתך וכו', בו מבקשים מה' שיעניש אותם בעונש כבד, ולעורר את הרחמים על ישראל.

"וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (ט, לב)

התורה מגינה ומצילה

"חטה" בגימטריא, כ"ב, כנגד כ"ב אותיות התורה, ו"כֻסמת" אותיות "מסכת". דהיינו, אדם שלומד תורה בכ"ב אותיותיה, ומסיים מסכת, "לא נכו", אינו נופל בשום צרה, "כי אפילות הנה", מפני שצרותיו ומכותיו יהיו רכות, ומיד יעמוד זקוף לאחר הנפילה.

"וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" (ט, לג)

הברד היה תלוי באויר ארבעים ואחת שנה והקולות כחמש מאות שנים

כתוב במדרש הגדול (כאן), כיון שנתפלל משה, לא הגיעו האבנים ארצה, והיו תלויין ועומדים באויר, שנאמר "לא נתך ארצה", לא ירד מן השמים לא נאמר, אלא "לא נתך ארצה", מלמד שהיו עומדין באוויר. ובימי יהושע נפלו, שנאמר (יהושע י, יא) ויהי בנוסם וכו', וה' השליך עליהם אבנים גדולות. נמצאו תלויים באויר ארבעים ואחת שנה. אף הקולות היו תלויין באויר, ובימי יורם יצאו, שנאמר (מלכים ב, ז, ו) וה' השמיע את מחנה ארם קול רוכב וקול סוס. נמצאו תלויין באויר קרוב לחמש מאות שנה, וכו'. עד כאן.

וכן כתוב במדרש משנת רבי אליעזר (פרק י"ט אותיות עה-ח) ושם התווסף, ולא עשה לנו הקדוש ברוך הוא כל הנפלאות הללו, אלא כדי לספרן ולחוותן מדור אל דור, שנאמר (שמות י, ב) ולמען תספר באזני בנך ובן בנך.